משבר הקורונה מביא את המתח הבין דורי לנקודת רתיחה

בימים האחרונים מופיעים בתקשורת הממוסדת עוד ועוד גילויי זעם חריפים כלפי צעירים המסרבים לציית להנחיות משרד הבריאות. אותם צעירים לא מוצגים כמי שעושים זאת מתוך מצוקה או קושי, אלא פועלים מתוך תאווה אטומה ואכזרית להשתלט על המרחב, מתוך הכרזת מלחמה על הממסד ועל המבוגרים והקשישים. במקביל, ומהצד השני של המתרס, מופיעים ברשתות החברתיות יותר ויותר פוסטים מרדניים שמתייחסים לקורונה כ"מחלה של זקנים". כותבי הפוסטים הללו דורשים שההסגר וההגבלות יוטלו רק על אוכלוסיות בסיכון ולא מתביישים לשאול בבוטות אם שווה לשלם את מחיר המאבק בנגיף.

נראה כי משבר הקורונה מביא את המתח הבין דורי לנקודת רתיחה, אך חשוב לציין כי הוא הורגש עוד קודם להתפשטות המגפה. קמפיין MeToo# למשל ויתר פעמים רבות על פנייה למשטרה או לבתי המשפט, משום שמידת האמון של הצעירים ברשויות נמוכה יחסית. במקום להיעזר בממסד הוותיק עשתה המחאה שימוש יעיל ברשתות החברתיות כדי לתקוף גברים מבוגרים, לדרוש מהם שיפנו את מקומם ויוותרו על עמדות הכוח וההשפעה שלהם. כתב ההגנה של רבים מהמטרידים לפיו ״פעם נהגו ככה וזה נחשב בסדר״, סייע עוד יותר להבליט את הפער בין הדורות ולחדד את דרישתם של המוחים להרחקת הפרצופים והקולות הישנים והחלפתם בצעירים מהם.

שוק העבודה זרוע גם הוא במאבקים בין דוריים. בתעשיות מסוימות, כמו התקשורת הממוסדת, עריכת דין או עולם העסקים, ממשיכים המבוגרים לנהל הכל ביד רמה גם בגילאים שנחשבו עד לא מזמן ככאלה שאי אפשר לעבוד בהם יותר. הדור המבוגר לא מראה סימנים שבכוונתו לפרוש לגמלאות או לחלוק את עמדות הכוח וההשפעה עם צעירים אמביציוזיים. בלית ברירה, כבשו לעצמם הצעירים טריטוריות חדשות, כמו בתעשיית ההייטק, ובהן מתפתח לעתים שיח שיפוטי מאד כלפי מבוגרים. זהו שיח שמפקפק בגלוי בערך שלהם כעובדים וממהר להשליך אותם החוצה ולתייג אותם כלא רלוונטיים.

גם הנערה גרטה תונברג, שהפכה לסמל המאבק במשבר האקלים, ביקשה להתייחס אליו כסוגייה בין דורית והטיחה במבוגרים שהחריבו את הסביבה מתוך ידיעה שהצעירים הם אלו שיאלצו להתמודד עם תוצאות חמדנותם ההרסנית. גרטה אף קראה בגלוי לשביתה כוללת של צעירים בכל הגלובוס במטרה להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. הרעיון של מרד צעירים נגד מקבלי ההחלטות המבוגרים, שנראה מופרך עד לא מזמן, מעורר היום אסוציאציות מבהילות. רעיונות קיצוניים זוכים תמיד לפופולריות מפתיעה בזמן משבר.   

מאידך, נראה שהמבוגרים משיבים מלחמה. במרוץ לנשיאות ארה"ב למשל נותרו שניים מהמועמדים הקשישים בהיסטוריה והדבר היחיד שמשותף לשניהם הוא הבוז הגלוי שהם חולקים (יחד עם עיתונאים וקומיקאים בני דור הביניים) לפוליטיקלי קורקט. מבעד למחלוקות שמפלגות בין שמאל לימין בארה"ב, נראה שיש הסכמה רחבה בקרב המבוגרים שהשיח התרבותי החדש שמנסים להנחיל המילניאלים ראוי ללעג וביקורת. ג'ו ביידן הזמין לאחרונה צעיר ששאל אותו שאלה קנטרנית בכנס בחירות לקרב אגרופים ואילו דונלד טראמפ מרבה להתייחס לכושרו הגופני המשופר. שניהם קוסמים למצביעים מבוגרים כשהם טוענים - לא רק שאנחנו לא הולכים לשום מקום, אנחנו עדיין חזקים יותר מהצעירים. במקביל, החשדנות שמגלה הדור הצעיר כלפי כל הליך רשמי או גוף מוסדי, מתבטא בין השאר באחוזי הצבעה נמוכים.

המשבר הנוכחי מעמיד בפני צעירים ומבוגרים אתגרים שונים בתכלית. ההגבלות המוטלות על האוכלוסייה מנתקות באבחות חדות את הקשרים שרבים מהצעירים, במיוחד הרווקים, מנהלים זה עם זה ועם העולם. לרבים מהם אין חסכונות והם נסמכים על משרות שגם כך אין בהן ביטחון תעסוקתי של ממש. הם הראשונים להיות מפוטרים או מפונים מנכסים ונדרשים להיאבק כעת באי ודאות מערערת בנוגע לתוכניות העתידיות שלהם ללמוד או לנסוע. החוסן הגופני שלהם הופך אותם לאלה שנפגעים הכי פחות מהמחלה, אך הקיום הכלכלי והרגשי הפגיע שלהם הופך אותם לאלה שנפגעים הכי הרבה מהתקנות וההגבלות.

בישראל, עוד מימי המחאה החברתית, מהווה שוק השכירות זירה לעימותים בין דוריים. לאחרונה תועדו רגעים יפים של סולידריות במסגרתם הפחית בעל בית מבוגר את דמי השכירות לדייריו הצעירים שלא מצליחים להשתכר בעת הזו. לצד זאת, הופנתה ביקורת כלפי אלה שלא עושים זאת ועל כך שיש תביעה להיזהר עבורם, בעוד שהם עצמם לא מכירים בפגיעותם של אחרים.

קשרי האהבה החזקים שקיימים בין הדורות פועלים לשיכוך העוינות וממתנים את האיום הנשקף מהמתח הבין דורי. אבל הקורונה מסמנת אותו כעניין שחשוב לתת עליו את הדעת. בעידן בו תוחלת החיים מתארכת ושוק העבודה משתנה בקדחתנות, המתחים הבין דוריים רק ילכו ויחריפו. ממשלות שדורשות שיתוף פעולה לא יכולות להמשיך להתעלם ממה שדרוש לצעירים כדי לשגשג. באותו אופן, צעירים לא יכולים להמשיך להתעלם ממי שקובע מדיניות או מרכיב את הממשלה.

אל רשימת המטלות שנאספות לזמן המכונה "אחרי הבלאגן יגמר", כדאי להוסיף את הצורך לבסס ערוץ תקשורת בין הדורות. כזה שייתן מקום לצרכים הייחודים של כל אחד מהם במסגרת ההתארגנות המחודשת של המרחב החברתי בעולם שאחרי המגפה.