שבוע אחרי, והדי סקנדל ה"טונה-גייט" עדיין מלווים אותנו. כל סנדוויץ' בינוני גורם לחששות, כאבי בטן אקראיים זוכים להודעות פוש דרמטיות, והדאחקות ברשת עבשות כמו חומרי גלם שפג תוקפם. לשמחתנו החגים נגמרו, שגרת האקטואליה תשוב וכריך טונה שפותח מהדורות יהפוך לשאלת טריוויה עתידית.
רק עוד אמת אחת קטנה בעניין, עם דיסקליימר: המדור הזה הוא בוודאי האחרון שיתפוס עמדה נגד אוכל להמונים, מסחרי, כזה המוגש ברשתות; בכל זאת, את מיטב זמני בחול המועד העברתי בניסיון לדרג את סניפי המקדונלדס הטובים ביותר בגוש דן. אבל סנדוויצ'ים? יותר משקומבינציות הטונה ושות' למיניהן מפוקפקות תברואתית – מדובר פשוט בפשרה מיותרת. עשו ניסוי: קחו את סניף רשת הקפה הקבוע שלכם, ויותר מסביר להניח שבמרחק מגוחך ממנו תמצאו דוכן אוכל או סנדוויצ'ייה עצמאיים שמכינים כריכים "אמיתיים", מעניינים ומקוריים יותר – ובמחיר כמעט זהה, כמה שקלים מלמעלה או מלמטה.
הנה, רק לפני שנתיים הסעירה רבים הידיעה כי במרכז שוק לוינסקי נפתח סניף של "ארומה". אני בטוח שלבעלי הרשת יש יופי של סיבות להתמקם בדיוק שם, אבל האם לכם יש תירוץ מדוע נכנסתם? "בורקס הפינוקים" מנצח את זה של פנסו, שנמצא במרחק מעבר חצייה? המיצים והקפה טובים יותר מאלו ב"קיוסקו" הסמוך? אלו דוגמאות והשוואות חלקיות בהחלט, אפשר להמשיך כמובן, אבל בואו נדלג ישר לכריכים החדשים שממתינים שני מטר משם.
לא מזמן תהיתי כאן, עם סגירתן של "יום טוב" ו"ברווזי" ופתיחתה של מעדניית "נורדיניו", עד כמה התחום חזק ויציב ברחבי העיר. השאלה עדיין תלויה באוויר מבחינתי, אבל בינתיים הז'אנר לא נח – ובשבוע שעבר נפתחה מעדנייה-סנדוויצ'ייה חדשה בווייב ובשם איטלקי, "צ'נטרו", במקום שבו פעלה סנדוויצ'יית "יום טוב".
הכל טרי, צבעוני, טיפה מקורי – ומתרחק בקלות מכל אופציה ממוסחרת מתחרה. ורק להזכיר: זהו הסטנדרט בז'אנר הכריכיות המודרניות של תל אביב
מאחורי הוויטרינה של המקום עומד השף אלון ליסי, וממה שממתין בתוכה הוא מכין חמישה כריכים, שכמו צבי הנינג'ה קרויים על שמות אנשי אשכולות מארץ המגף: פבארוטי, דל פיירו, קוואלי, הצמחוני ורסצ'ה והטבעוני דה וינצ'י (37-32 שקל); תוכלו גם להרכיב כריך בעצמכם, או להזמין פלטת גבינות ו/או נקניקים מהמבחר הקיים וללוות אותם בכוס יין. הכל, חלק קנוי וחלק מוכן במקום, קורץ ומזמין כמו שצריך – טרי, צבעוני, טיפה מקורי – ומתרחק בקלות מכל אופציה ממוסחרת מתחרה. ורק להזכיר: זהו הסטנדרט בז'אנר הכריכיות המודרניות של תל אביב, ובפירוש לא מראה נדיר.
הוזמנו "פבארוטי" (ברזאולה, פקורינו, קרם כמהין, ממרח ארטישוק, פסטו, עגבנייה ורוקט; 37 שקל) ו"קוואלי" (שייטל, איולי רוזמרין, עגבנייה ורוקט; 37 שקל). מגוון המרכיבים כאן הוא מצומצם יחסית – רוב הכריכים די זהים מלבד המרכיב המרכזי שבהם, בשר ו/או גבינה – לא החלטה רעה בעיני, אם משמעותה היא שמירה על רמה גבוהה.
הסנדוויצ'ים ב"צ'נטרו" מוגשים בתוך פרוסת פוקאצ'ה מלבנית ועבה, הנשלחת לטוסטר לטובת חימום קל שמעניק לה גם מעט חריכה ופריכות. אז היא נפרסת, ומתחילה מלאכת ההרכבה העדינה והמחושבת. התוצאה גם יפה, אבל לא בשביל זה הגענו. שני הכריכים מילאו היטב את הדרישה הבסיסית מהם, והיו ריחניים, טעימים, נדיבים, רעננים ועסיסיים. הבשרים – פרוסות נקניק הברזאולה והרוסטביף שייטל – היו באיכות טובה, הגבינה גם, אבל השיחוק נרשם בעיקר בגזרת הממרחים.
בזכותם, כל אחד מהכריכים הפגין לפתע, אחרי ביס או שניים, איזה טוויסט קטן, טעם או עקצוץ שהצליחו לחרוג מהשגרה. ה"פבארוטי", למשל, התמודד היטב עם האגרסיביות המלוחה-חריפה יחסית של הברזאולה-פקורינו באמצעות קונטרה רכה של ממרח ארטישוק מצוין ופסטו עדין, שהפכו אותו לקליל יותר מהמצופה. ב"קוואלי" האחראי המפתיע לכך היה האיולי רוזמרין, יציאה מקורית ונהדרת, עזת טעם במיוחד, שהקפיצה את כל העסק רמה אחת למעלה. מהאפטר-טייסטים היותר כיפיים שהזדמנו לנו באחרונה.
"צ'נטרו" היא מין יצור חינני ביותר שטרם ברור מה הוא – סנדוויצ'ייה? מעדנייה? בר יין שכונתי? – ובכך למעשה טמונה חביבותה. אנחנו, בכל מקרה ובכל כיוון שאליו תתפתח, לגמרי בעדה.
צ'נטרו. לוינסקי 30, תל אביב. פתוח: א'-ה' 23:00-11:00, שישי 16:00-11:00.