במציאות שמתאפיינת בחרדה קיומית מפני נגיף הקורונה, עוזריו של שון סקאלי הבהירו בכניסה לסטודיו שלו בעיר טאפאן, צפונית לניו יורק, שאין להם כל כוונה ללחוץ לי את היד. לעומתם, סקאלי לא רק הושיט לי את ידו בחום, אלא אף חיבק אותי חיבוק חם לאחר מכן, כשנפרדנו. הוא הצמיד אותי אליו כאילו היינו מכרים ותיקים.
סקאלי, גבר גבוה בעל מבנה גוף מוצק, פנים קשוחות ושפה שמתאפיינת בחזרה על המלה "פאק" כל משפט שני, לא מתכוון לתת לקורונה לעמוד בינו לבין מה שהוא מאמין שהוא ייעודו האמיתי בחיים. "כולנו קשורים קשר רוחני אחד לשני", הסביר. "הפרויקט שלי בחיים הוא למחוק את כל מאפייני השבטיות בחברה, להפוך את כולנו לעם אחד מאוחד. מישהו פעם אמר לי שהייתי רוצה שכולנו נהיה חומים, לא לבנים ולא שחורים. אמרתי לו שהוא צודק".
הוא מתאר את עצמו כבן דור הפרחים, היפי בנשמתו שדוגל עד היום בשילוש הקדוש של "אהבה, הבנה ושלום". לדבריו, הדרך לשלום עולמי ולהריסת המחיצות עוברת במידה רבה דרך הסטודיו המרשים שלו, מרחק חצי שעה נסיעה ממנהטן. "המלחמה היא הכשת נחש והאמנות היא הנסיוב שמרפא אותה. אני מאמין גדול בכוח של האנושות, אני מאמין גדול בכוח של השיחה הזאת בינינו, בכל סוג של התערבות אנושית".
את האשמה בהתפרצות הקורונה הוא מטיל על הרגלי האכילה של העולם המערבי: "אם נמשיך לאכול חזירים, נחשים, פרות, נקבל עוד ועוד וירוסים". כבר 40 שנה הוא לא נוגע בבשר. "אני לא רוצה לחיות בעולם שבו החיים שלי באים על חשבון החיים של יצורים אחרים. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה להפסיק לאכול בשר ולרוקן את האוקיינוס מכל בעלי החיים", המשיך. אחר כך סיפר בגאווה כי שתל 500 עצים מסביב לסטודיו שלו וכי לא מזמן קנה חלקת אדמה של שמונה דונם שהוא מתכוון להפוך ליער.
ואז הטלפון שלו צילצל. Who the fuck is this קרא — רק כדי לגלות שזה בנו בן העשר. "אני משוגע עליו", פנה אלי בסוף השיחה והראה לי תמונה שלו. "אני חי ונושם בשבילו", סיפר על הילד מנישואיו הרביעיים, אחריו הוא מתרוצץ כל היום ומשרת אותו בהנאה של אב צעיר ולא של גבר בן 74 עם בעיות ברכיים. "לא מזמן שאלתי אותו אם זה מפריע לו שאני לא לובש בגדי משרתים, והוא אמר לי 'אתה לא המשרת שלי, ועכשיו תביא לי גלידה".
הפגישה עמו התקיימה לרגל הקרנת הסרט התיעודי "שון סקאלי והאמנות של הכל", מחרתיים בפסטיבל אפוס במוזיאון תל אביב. הבמאי ניק וילינג מגולל בו שנה בחייו של אדם המתואר לא פעם כאחד האמנים העכשוויים החשובים ביותר בעולם כיום שנהפך לאחד הציירים המזוהים ביותר עם הזרם העכשווי של האמנות המופשטת. "אני רוצה להחזיר את הציור המופשט לאנשים, לעשות לו פופולריזציה", הוא אומר בסרט. "האמנות האבסטרקטית מנסה לעטוף בידיים שלה את הכל ולהציג את עצמה כתמונה מזוקקת של הכל", הוא מכריז בחלק אחר ומסביר כי "הציור האבסטרקטי הומצא כדי לגרום להכל להתרחש בו־זמנית".
בסטודיו המרשים שלו תלויות כמה מאותן יצירות מופשטות שהפכו אותו לאמן מצליח כל כך. מה שנראה על פניו כמו תבנית שגרתית, פשוטה, של פסים עבים בצבעים שונים זה על זה, תופס את העיניים ולא מרפה. ציורים ללא פנים, ללא מלים, בלי דמויות או תיאורי נוף. רק פסים וריבועים ששואבים אותך פנימה, נעים בין תשוקה למיאוס, בין חיבה סמויה לאלימות מתפרצת.
השראה מהסבתא
השילוב בין הפסים בצבעים שונים המתכנסים לכדי יצירה אחת מבטא את הרבדים השונים, המנוגדים, שמתקיימים בסקאלי עצמו. איש מאופק מצד אחד ומגלומן חסר תקנה מן הצד השני. קשוח ורך במקביל. "הרעיון שלי היה להיות מפורסם כמו פייר בונאר, עכשיו אני מפורסם כמו עצמי", הוא אומר בסרט. בקטע אחר הוא משווה את עצמו לכמה מהדמויות הגדולות ביותר של המאה ה–20: "לא ניתן היה לרפות את ידיי, כפי שלא ניתן היה לעצור את מרטין לותר קינג או את בובי קנדי. הם האמינו כל כך במה שהם עשו, עד שלא היה אכפת להם אם יירו בהם. גם לי לא אכפת אם יירו בי". בהמשך הוא אומר שאינו "עוד אדם שמצייר, אלא פילוסוף והוגה דעות" ומוסיף כי "כבר מגיל צעיר ידעתי שאעשה משהו מהפכני, לא היתה פה שאלה של אם — אלא רק שאלה של איך ומתי". במלותיו, "רציתי להיות מפורסם בכל העולם".
מאיפה נובע הצורך הזה בהכרה, בפרסום עולמי, שכולם יידעו מי אתה?
"אני לא מתעניין ב'להיות מפורסם', אלא רוצה שתהיה לי השפעה לטובה על העולם. אני עושה אמנות כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. זה מה שאני עושה וזאת הסיבה שאני מלמד ומרצה וכותב. לא מעניין אותי לשבת בסטודיו, לצייר ציורים שיימכרו בהרבה כסף ויכניסו לי עוד כסף לחשבון הבנק כדי שאוכל לקנות בית חדש".
הוא נולד בדבלין, בירת אירלנד, להורים חסרי בית. עד היום הוא רואה בעצמו סוג של נווד, אחד כזה שיכול להסתדר בכל מקום. "הייתי לוחם מאז שאני זוכר את עצמי", הסביר בפגישתנו. "גדלתי במצב קבוע של מחסור, במציאות שבה או שאתה שוחה או שאתה טובע. נולדתי לתוך עוני, לתוך שדה קרב. כשהייתי תינוק מישהו הציע להורים שלי לעבור לדירת חדר במרתף שלו כדי שתהיה לנו כתובת שתאפשר לי לקבל תעודת לידה. אני מדבר אתך על חדר במרתף, שני מטר על שני מטר בלי חלונות. אתה לא יכול להיוולד למציאות קשה יותר".
כמה חודשים לאחר מכן, ההורים שלו חזרו לרחובות. כשהיה בן ארבע עברה המשפחה ללונדון. אהבה, אמר, לא היתה בשנות ילדותו, ואת מקור ההשראה שלו שאב מאז ומעולם מסבתו, תושבת העיר קלונמל שבאירלנד, שילדה את אביו לאחר רומן מחוץ לנישואים ובעקבותיו לקחה את התינוק ואת שבע אחיותיו הגדולות, עזבה את הבית וברחה לדבלין. "אבא שלי הוא ממזר", הוא אומר כעת, משועשע. "הייתי הראשון בכל המשפחה המורחבת שלי שלמד באוניברסיטה. אני מקווה שהבן שלי יהיה השני. הבן שלי לא לוחם כמוני. בניגוד אלי, הוא גדל עם אהבה".
בלונדון המצב לא היה טוב יותר, וסקאלי, כפי שהוא מספר בסרט, הסתובב עם חברי כנופיות בכמה מהסמטאות האלימות ביותר של דרום העיר. אף על פי כן כבר בגיל תשע ידע שהוא רוצה להיות אמן. הוא השלים תואר ראשון באמנות בלונדון ומשם המשיך ללימודי אמנות מתקדמים באוניברסיטת ניוקאסל. בגיל 24 יצא לטיול במרוקו. אז גם נחשף, בשיטוטיו בין שוקי הערים, לאופנת הפסים והריבועים המקומית. "כשנסעתי למרוקו חיפשתי משהו", סיפר. "הייתי חלק מדור הפרחים. כשביקרתי שם, היה שם משהו באוויר שהתחבר לזרימה הזאת של החיים והמוזיקה. כל הפסים נראו כאילו הם מגיבים לקול מסביב, משהו שמגיע מהשורש של משהו, כמו מוזיקה אירית. היה משהו בצורות האלה שנראה לי כמו שפה אוניברסלית שמדברת לכולם. זה חוזר לאותו חיפוש פנימי שלי אחר המכנה המשותף לכולם, משהו שכולם אוהבים. שם מצאתי את זה".
ביטחון עצמי אדיר
בסוף הוא חזר. שלוש שנים לאחר מכן, ב–1972, עבר לארצות הברית בזכות מלגת אמנות מיוחדת מאוניברסיטת הרווארד. בגיל 30 התמקם בניו יורק ובתוך זמן קצר השתלב בסצינת האמנות המקומית והחל להציג במוזיאונים וגלריות ברחבי העיר. הוא הסתובב בין מכירות פומביות בכל העולם, ראה את היצירות שלו נחטפות במיליוני דולרים. הוא לא פיספס פתיחות של התערוכות שלו בבירות אירופה ובערי המזרח הרחוק, ודילג בין הסטודיו שלו בניו יורק לשניים האחרים במינכן ובברלין. "ההצלחה שלי היא כמו רכבת מזדיינת שאי אפשר לעצור", הוא אומר בסרט. "אני הדונלד טראמפ של עולם האמנות. יש לי החוצפה שלו", הוא מתגאה בחלק אחר.
כשתהיתי בפניו לפשר ההשוואה לאיש שאינו מייצג את השלום העולמי שבו הוא מאמין, התגונן סקאלי: "לצערי בסרט עיוותו את דבריי והציגו רק חלק מהם. המשפט המקורי היה שאלה רטורית שבה אני תוהה אם אני יכול להיות הגרסה השמאלנית של טראמפ".
האם הוא רואה ביניהם נקודות דמיון נוספות? "אני סבור שטראמפ מסוגל להתחבר לאנשים, יש לו ביטחון עצמי אדיר, ואני חושב שגם לי יש את אותן תכונות". עם זאת, כפי שמיהר להדגיש, הוא לא יצביע לו בבחירות הקרובות: "מבחינה פוליטית אנחנו הפכים גמורים. הוא אדם מסוכן מאוד. תודה לאל שיש לנו דמוקרטיה מתפקדת ולא חברה מהסוג של גרמניה בשנות ה–30, כשאנשים שרפו שטרות כדי להתחמם. אני חושב שיש לטראמפ את אותו מבנה אישיות כמו של היטלר — אדם שהוא גזען, פאשיסט. למזלנו הוא לא יכול לעשות מה שהיטלר עשה מפני שאנו חיים בדמוקרטיה מתפקדת ויכולים לפקח עליו. אבל הוא עדיין מסוכן ולכן אנחנו חייבים להתאחד, עכשיו, כפי שאומר השיר של 'הביטלס'".