לא פחות מ–350 וריאציות של ציור אחד — דיוקן של אשה — מוצגות בחלל שהוקצה לאמן עידו מרקוס בתערוכה "זמן דיוקן 2" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. הדיוקן מבוסס על תמונה בעלת השם הדיגיטלי 1679.jpg, שמרקוס מצא בשיטוט מקרי בפייסבוק. הוא צייר כ–1,000 וריאציות שלו באובססיביות שנדמית כהתקף אמוק, בממדים שונים — שטחם של חלק מהציורים מטר על מטר, אחרים זעירים, שני סנטימטרים על שלושה. מעט יותר משליש מהווריאציות הגיעו לתערוכה בהרצליה.
"עשינו טסטים בחלל של 'הפירמידה' (מרכז אמנות בוואדי סאליב בחיפה, נ"ר)", מספר מרקוס כיצד הוא והאוצרת אילנית קונופני בחרו את הדיוקנאות שמוצבים בצפיפות במוזיאון בהרצליה. "התחלנו ב–700 דימויים וצימצמנו. הגענו לחלל בהרצליה עם 400 עבודות ובסוף נשארנו עם 350". התערוכה שלו שונה מאוד מאלה שהעלו אמנים ותיקים כמו יאן ראוכוורגר, אלי שמיר וליאוניד בלקלב, שהדיוקנאות והציורים שהם מציגים ב"זמן דיוקן 2" עוסקים בדמויות שונות ובנוף משתנה.
למה פיתחת אובססיה לדימוי ספציפי?
"בעולם שאנחנו חיים בו יש אינסוף דימויים דיגיטליים, עד סחרחורת. מתוכם בחרתי דימוי אחד, לא איקוני, כמעט רנדומלי. העיסוק בדימוי אחד מעלה אינסוף שאלות על מה שאפשר לעשות בתוך מלבן קטן. זה כמו במוזיקה. יש מספר מצומצם של תווים, אבל אינסוף אפשרויות לשחק אתם".
מבקר אקראי בסטודיו שלך עלול להיבהל. יש בו בלגן קיצוני.
"בציור אני מרגיש שזה בסדר שהגבולות נפרצים. אמנות היא המקום היחיד שבו מותר שהכל יתלכלך"
"אני יוצר באופן בולימי ולאורך שנים זה מייצר מסות אינטנסיביות ולעתים רפטטיביות, שבסופו של דבר מתכנסות לתערוכות עמוסות ועשירות בפורמטים ובמדיומים. אני מרגיש שהתערוכות האחרונות הן דוקומנטציה של ההיסטוריה הפרטית שלי באמנות, שכוללת התנסות בצילום ובקולנוע וגם דמיון וניסיון חיים".
טעות נהפכת ליופי
"וריאציות על 1679.jpg" היא הסדרה השלישית של מרקוס שעוסקת בדימוי ספציפי. לפני כמה חודשים הוא הציג בגלריה פורטה בנוה צדק בתל אביב את "התהלוכה", תערוכה שכולה התמקדה בדימוי האיקוני של חיילי המשמר בארמון בקינגהאם בלונדון. הוא החל לצייר את התהלוכה אחרי שמצא דימוי של חייל מחיילי המשמר בערימת שקופיות של משפחה שאינו מכיר. ב"התהלוכה" הוא צייר את דמות השומר במצבים שונים — בחלק מהציורים מופיע חייל בודד, באחרים קבוצת חיילים ובציורים אחרים החייל הוא חלק מטקסטורה כוללת. מרקוס לא הסתפק בציורים וגם פיסל דמויות של שומרים בגדלים שונים. אחת הגרסאות היא טקסטורה שעשויה כולה מפסלונים ננסיים.
לפני שנה וחצי הוא הציג את "עניין משפחתי" בגלריה זימאק בתל אביב — סדרת ציורים שיצר בעקבות צילום משפחתי ישן שמצא בבית הוריו. חלק מהציורים בתערוכה מצוירים על בדים גדולים מאוד — כמה מטרים על כמה מטרים. "יש משהו מסעיר בפרקטיקה של לצייר משהו שוב ושוב", אומר מרקוס. "הכוח פה הוא באובססיה ובכמות, להראות משהו שאתה מתעסק בו ארבע־חמש שנים".
מרקוס מגיב בעצבנות מסוימת כשאומרים לו שנקודת המוצא של העתקת דימוי אחד בווריאציות ממצבת אותו, לכאורה, כאמן שנוטה לפיגורטיבי. "אני לא מתעסק במופשט או בפיגורטיבי. אלו מלים שאין להן משמעות בשבילי", הוא אומר. "אני מתעסק במערכות יחסים, בריבוי ובשפע מול דימוי יחידני ובאינספור הדרכים שבהן אפשר לגשת אליו. יש ציירים שממלאים את הכוס עד הקצה. אני הגעתי לציור כדי שהכוס תעלה על גדותיה. בציור אני מרגיש שזה בסדר שהגבולות נפרצים. אמנות היא המקום היחיד שבו מותר שהכל יתלכלך ורק בציור טעות או שפיכת צבע יכולה להפוך ליופי. זה תמיד קסום ומסתורי בעיני".
חיפה המאפשרת
מרקוס נולד בארצות הברית ומשפחתו עלתה לישראל כשהיה תינוק. בילדותו ובנעוריו התגורר בהרצליה ואחרי שירותו הצבאי נסע לניו יורק, שם למד רישום וציור. כשחזר לישראל למד במדרשה לאמנות. באחת התערוכות הקבוצתיות שהשתתף בהן לאחר הלימודים הכיר את הצלמת ליבי קסל, מרצה ובוגרת ויצו חיפה, והם עברו להתגורר בשכונת הדר בחיפה.
את מרקוס פגשתי בהרצליה וגם בחיפה, שם ביקרתי בדירתו, שממוקמת בבניין אבן ערבי מקסים. התארחתי גם בסטודיו העמוס שלו ובבית הספר לציור "הנביאים חדר עבודה", שהקים עם חברים בשכונת הדר. בעוד אמנים תל אביבים רבים דוחסים את חלל העבודה והמגורים לאותו מקום, הבחירה להתמקם בחיפה הזולה בהרבה, עם קסל ועם בנם, מרחיבה את מגוון האפשרויות הכלכליות שעומדות לרשותו.
מרקוס וקסל היו שותפים בהתעוררות של סצינת התרבות בחיפה לפני יותר מעשר שנים. הם היו שותפים בשתי גלריות — "האגף" ו"האגף השני" — שפעלו בעיר התחתית בין 2009 ל–2015. כשהגיעו לעיר התחתית, מחירי הדירות שם היו קרובים לאפס. עם הזמן המחירים עלו, ההטבות מהרשויות הצטמצמו והם עלו להדר. "השתמשו בנו, האמנים, גם בשביל ג'נטריפיקציה. זה קורה גם במקומות אחרים בעולם. המחירים בעיר התחתית עלו מאוד ורובנו עזבנו", הוא אומר.
למרות עליית המחירים בחיפה, עלות הדיור בה — להשכרה או לקנייה — נמוכה משמעותית בהשוואה לתל אביב. לדברי מרקוס, כך הוא יכול להתמקד ביצירה ולהשקיע פחות אנרגיה בבעיות כלכליות ובמאבקים פוליטיים. "חיפה מאפשרת להתמקד באמנות. במרכז הארץ רואים שהמון אמנים מתעסקים בהוראה לצד ליצירה. רבים מהם בוחרים במסלול הזה מסיבות כלכליות. באיזשהו שלב החלטתי שאני לא רוצה להיות מורה לאמנות במשרה מלאה, והחיים בחיפה מאפשרים את הגיוון הזה. חיפה היא גם שוליים. במיוחד הדר, שם אנחנו גרים, ומהרבה סיבות אני מרגיש הכי בבית בשוליים. למשל, לאף אחד לא אכפת מה אתה לובש. אתה לא צריך ללכת לאירועים ולפתיחות כדי להרגיש שאתה קיים".
אתה אומר שאתה "לא בסצינה", אבל אצרת כבר לא מעט תערוכות בגלריות תל אביביות כמו רו־ארט וזימאק, והיו לך 12 תערוכות יחיד.
"אני לא מתעניין בהיררכיות של עולם האמנות. דיברו על כל מיני מקומות בזלזול, ואז פתאום הם הפכו ל'נחשבים'. מבחינתי אפשר להציג במקומות הכי שוליים והכי מרכזיים. אבל ביום־יום אני חי חיים פשוטים. מאז שיש לי ילד אני עסוק יותר באמנות ופחות בסצינת האמנות".
למה החלטתם להקים בית ספר לאמנות?
"כי זה מספק לנו שליטה על הפרנסה שלנו ואנחנו אדונים לעצמנו. זה חלל עבודה שפתוח יום־יום ומדי פעם אנחנו עושים בו תערוכות והרצאות".
האמנות בחיפה צריכה יותר תמיכה של הממסד?
"כבר שנים שלא קיבלנו תמיכה. לי מאוד קשה להתנהל מול עיריות, אני לא פוליטיקאי. רוב הדברים הטובים שנעשו בחיפה באו מלמטה וללא תקציב עירוני. זה מסובך. אם משווים את חיפה לירושלים, אנחנו רואים שבירושלים האמנות מקבלת הרבה יותר תמיכה מאשר בחיפה ושגם מגיעים אליה הרבה יותר מבקרים, גם אם המרחק של כל אחת מהן מתל אביב הוא פחות או יותר זהה. למה זה קורה? אני לא יודע, אבל אני מקווה שהעירייה החדשה תשכיל לתמוך בדברים שקורים בעיר הזאת. אני אופטימי".