לרגל יום האשה הבינלאומי החליטה עיריית תל אביב־יפו לשנות בכמה עשרות שלטי הכוונה ברחבי העיר את המסמן הגרפי מציור של גבר לזה של אשה. הנזיפה לא איחרה להגיע ממשרד התחבורה, כמובן באיצטלה של החוק. באותו יום ממש קבע הרב מאיר מאזוז שהתפשטות נגיף הקורונה היא עונש על מצעדי הגאווה.
בין אם בשם הריבון ובין אם בשם שמים, הגוף וסימניו במרחב הציבורי, סבך הקשרים בין הגוף האנושי לבין חללים וסביבות היו ונותרו מקור למאבקים אידיאולוגיים, רטוריים, משפטיים, לאלימות, וגם, ליצירות תרבות. קשה לחשוב על נושא לתערוכה יותר לעוס ופרוץ מאשר גוף. המלכודות פרוסות ומחכות לקלישאות, סטריאוטיפים, שלא לומר לנקודות העיוורון הפוליטיקלי קורקטיות. תוסיפו לגוף את המלה נוף וקיבלתם תחת חיבור מקף אחד את "נופי־גוף", התערוכה הגדולה מאוד שאצרה עדינה קמיאן־קשדן במוזיאון ישראל. בנפרד או ביחד הגוף וסוגיות טריטוריאליות עומדים במרכזם של פולמוסים אידיאולוגיים מכל קצות הקשת הפוליטית, האקדמית והתרבותית. אלה שניים מהנושאים הכי פופולריים בתולדות האמנות. עכשיו כבר לא מדובר במלכודות, אלא במכתשים עמוקים שקשה שלא ליפול לתוכם.
קשה אבל אפשרי, למרות פה ושם גליץ', פספוס, בחירה תמוהה שתאפשר לשלל המצקצקים לומר את דברם. התערוכה היא מסוג מפגני השרירים שבישראל אולי רק המוזיאון הזה מסוגל להם משום עומק ורוחב האוסף שלו, קשריו ואורך הנשימה המחקרי שהוא מאפשר. התערוכה עשירה בחיבורים בין אמנות עכשווית לפסלונים פרה־היסטוריים, בין מפות ומסמכים לעבודות וידיאו, ובין פריטים מתרבותיות ותקופות שונות. לא כולם אמנות בהגדרתם, אבל למי אכפת כשמדובר במפת דיקור סינית מהמאה ה–17 או בשרטוטים וההסברים של פרויד לטופוגרפיה של נפש האדם שמוצגים סמוך ל"תוכנית", ציור עירום ענק של ג'ני סאוויל שמקבל את פני הבאים כשעל גופה רשומים כמו במפת ניווט שרטוטי ה"מקומות" המיועדים לשאיבת שומן?
פרופיל סטריאוטיפי
החיבור בין שני מושגי העל, גוף האדם ונוף, הזמין והזין שלל חיבורים קונקרטיים, מטאפוריים, אנלוגיות והנגדות. הם משמשים כצירים המרכזיים ובה בעת מציבים גבולות סבירים למה שיכול היה לגלוש לכל הכיוונים. הציר הראשון הוא קרטוגרפי־גיאוגרפי, הכלאות בין מפות והמחשות ויזואליות של מרחבים לבין אברים ומבנה הגוף האנושי. לצד מפה אסטרולוגית מהמאה ה–18 בגרמניה שבה לכל סמל בגלגל המזלות יש את האיבר בגוף שמייצג אותו, למשל סרטן למבושים, מוצג קולאז' שבו שרון גלזברג הוסיפה לישום אנטומי קפדני מתקופת הבארוק כנפי מלאך שמרים את "קליפת" העור וחושף בבטנו את מפת הארץ הקדושה.
החיבורים בין אמנות לשפות ויזואליות אחרות הם החוזקה המרכזית של התערוכה. ציור גדול של ליהי תורג'מן שבו אפריקה משורטטת, לבן על שחור בהגזמה קלה שהופכת את מפת היבשת לפרופיל סטריאוטיפי של אשה שחורה בעלת שפתיים בשרניות (בחוף המערבי), מוצג ליד "מפות עם מוסר", כפולה מעיתון מ–1952 המציגה את המאבקים הפוליטיים ברחבי העולם כמאבקים בין חיות טרף, טיפוסים (כולל יהודי...) שמעצבים פיגורטיבית את פני השטח. מפות טנטרה הודיות וטבלאות קוסמיות קבליות לצד ציור סוריאליסטי של ויקטור בראונר, מיצב וידיאו ואובייקטים של ביל ויולה שבדרכו הסימבולית לעייפה ממפה את טופוגרפיית התודעה, לאקוורלים אנטומיים מפרס (המאה ה–19), למפת הסגרים השונים שהוטלו על אזור ירושלים בתחילת המילניום שנחבשה בגאזות על ידי אריאן ליטמן, חושפים גם את המנעד התרבותי וההיסטורי הרחב של החיבור בין הגוף למרחב, וגם את המגמה המבורכת באוצרות מחקרית, כזו שבוחנת סוגיות מעבר למגבלות של תקופה, מקום, מדיום, היררכיה.
האדם הוויטרובי, הרישום־שרטוט של דה־וינצ'י הוא אולי הדימוי המוכר ביותר של גוף האדם כמדד וכקנה מידה. אבל סוגיות הנוגעות לפרופורציות, יחסי גוף־מרחב־יקום, העסיקו הוגים ויוצרים הן בהקשרים שנעים מתיאולוגיים כמו בהעתק מספר תפילות של המיסטיקנית והאמנית הילדגר מבניגן, בת המאה ה–12, ועד ארכיטקטוניים כמו בטבלה המודולרית של לה קורבוזיה, ומשאלות הנוגעות לתנועה וכוריאוגרפיה כמו במתקנים המפוסלים של רודולף לבאן ואוסקר שלמר, ועד רישומים, ציורים, תצלומים ופסלים של סמאח שחאדה, אוסקר שלמר, אפרת נתן, רוברט מייפלתורפ ונעמה ארד אשר. כל אחד בדרכו הייחודית מציע פרשנות לאמירה האלמותית, של הפילוסוף הפרה־סוקראטי פרותגוראס, "האדם הוא מידת כל הדברים".
בעוד התדר — קרוב ל–140 מוצגים של כ–90 אמנים — כדרכן של תערוכות חקר, הוא רציני ומכובד להחריד, סדרת התצלומים הפרפורמטיביים "רוח הזמן" של אריאל הכהן, חושפת את הפן האירוני של המשפט הרלטיביסטי הקלאסי. המכשירים השונים שבהם הוא מנסה למדוד את פניו, אפו, גולגלתו ומצחו נידונים לספק נתונים חסרי משמעות או נקודת התייחסות. הפרודיה האכזרית הזו בנוגע לקשר שבין אורך האף או היקף הגולגולת למדרג הגזעים כבר עלתה לנו ביוקר עם "מדע" הגזע.
משמח לראות כמה אזכורים למקום המרכזי של פרפורמנס בניסוח הרדיקלי של יחסי גוף־עולם, כמו באורגיות הציור ובקרקס הרישום של קרולי שנימן, ובמיצגי הקבורה והמריחה הקלאסיים של אנה מנדייטה המוקרנים לצד שני ציורי נופים מופשטים אנתרופומורפיים של אורי רייזמן וציור נוף־פרצוף נהדר של הצייר השווייצי בן המאה ה–17, מתאוס מריאן. כאלה אנחנו, מחפשים את עצמנו בכל גבעה, עץ וענן, בתצלומים של ביל ברנט, פרנצ'סקה וודמן, וילאם מאקרל ונחום טים גידל, היוצרים פואטיקה שמחפה על הניג'וסים הבומבסטיים בהפקות העירום הקבוצתי של ספנסר טוניק.
הפיגורציות — אנלוגיות ודימויים גופניים — בתוך המרחב מגיעות לשיאן בהצבה מרשימה של פסל חוץ, במקור של הנרי מור ופסל של הנס ארפ, על רקע קיר ארוך ועליו שישה תצלומי שחור לבן של האמן הסיני ליו וויי שהרכיב ממקטעי גוף את מה שהוא מכנה בפשטות "זה נראה כמו נוף". בזמן שקטסטרופות אקולוגיות וביולוגיות מחייבות אותנו לחשוב מחדש על היחסים השבריריים בין גופנו לבין העולם, לא צריך יותר מאשר אזכור שתמיד היינו ונהיה רק סימן קטן במרחב.
"נופי־גוף". אוצרת: עדינה קמיאן־קשדן. מוזיאון ישראל. ירושלים (רופין 11). שעות פתיחה: ראשון, שני, רביעי וחמישי 10:00–17:00, שלישי 16:00–21:00, שישי 10:00–14:00, שבת 10:30–16:00. עד 3.10