"עולם האופנה הוא טכנופובי ותקוע במאה ה–19", אומר יזם ההיי־טק אסף ריב. "זה מצחיק להגיד את זה על אופנה, כי היא כביכול רודפת אחרי חדשנות כל הזמן, אבל היא עושה את זה בגבולות צרים מאוד. את הולכת למפעל בדרום תל אביב או במזרח ירושלים, ומוצאת שם את אותן המכונות מלפני 50 או 100 שנה. הכי היי־טק באופנה זה מכונות רקמה דיגיטליות. תשווי את זה לתעשיות אחרות, כמו אדריכלות או עיצוב מוצר, ותראי שהן דיגיטליות לגמרי. למה שאדריכל ישרטט עם סרגל ונייר בשנת 2020?"
עד לפני כמה שנים היה ריב, 32, אחד ממעצבי האופנה המבטיחים בשמי תל אביב. הוא יליד העיר, בנם הבכור של האמן דוד ריב והציירת מיכל גולדמן. את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר סיים ב–2009, כאשר פרויקט הגמר שלו עסק ברידוד הקשרים תרבותיים לכדי מזכרות. לאחר מכן התמחה אצל המעצב הבלגי וולטר ואן בירנדונק באנטוורפן, ומשם המשיך לתואר שני בעיצוב בגדי גברים בסנטרל סיינט מרטינס בלונדון. עם חזרתו לארץ עבד כפרילנס עם מותגים ויצרנים מקומיים — בין היתר, כיועץ קריאייטיבי של "אתא" — ועשה צעדים ראשונים בתעשייה כמעצב עצמאי. ב–2014 השיק קולקציית גברים מתוקשרת שיצר עבור "קום איל פו" בהשראת עבודותיו של אביו, ושנה לאחר מכן קטף מענק נדיב במסגרת חממת המעצבים של מפעל הפיס שבה הציג קולקציית בגדי ספורט בהשראת בן זוגו, רקדן בלט קלאסי.
צריך להיות עיוור וטיפש כדי להסתכל על התעשייה ולומר שאתה אוהב את איך שהיא עובדת. אף אחד לא מצליח ליהנות מאופנה כיום. לא מעצבים שעובדים במותגים גדולים ולא מעצבים עצמאיים שנלחמים להרים את הראש מעל המיםאסף ריב
"היו לי מחשבות להקים מותג משלי", הוא נזכר, "קיבלתי את המימון ממפעל הפיס וזו היתה דחיפה רצינית, מקפצה ענקית, אבל הסכום הזה הספיק לייצור קולקציה של סאמפלים לשבוע האופנה, וזהו בערך. בשביל להרים עסק אופנתי צריך כיסים עמוקים יותר מזה, זו לא רמת המשאבים שמרימה עסק על הרגליים. אני באמת חושב שזה לא הגיוני לפתוח מותג בתור מעצב צעיר בישראל".
"מהר מאוד הבנתי שעיצוב אופנה זה לא בר קיימא משום בחינה מעבר לביטוי עצמי", הוא מסביר. "כלומר, אין לזה שום הצדקה כספית. אין שוק בארץ וגם לא כל כך בעולם עבור מה שמעניין אותי לעשות באופנה. הפורמט של מותג עצמאי שקם למטרות ביסוס השם של המעצבים הוא לא מציאותי יותר. גדלתי על אופנה הרבה יותר אקספרסיבית מאיך שהאופנה כיום נראית. בתואר הראשון שלי הערצתי את אלכסנדר מקווין, ג'ון גליאנו, כריסטיאן לקרואה. זו תקופה אחרת לגמרי, של עיצובים גדולים מהחיים. כיום מקום היצירתיות הולך ונדחק מתהליך העיצוב על ידי שיקולים מסחריים. היכולת של מעצבים לעשות עבודה בעלת אימפקט היא מוגבלת מאוד. צריך להיות עיוור וטיפש כדי להסתכל על התעשייה ולומר שאתה אוהב את איך שהיא עובדת. אף אחד לא מצליח ליהנות מאופנה כיום. לא מעצבים שעובדים במותגים גדולים ולא מעצבים עצמאיים שנלחמים להרים את הראש מעל המים. כן, זו תקופה קשה, אבל זה לא ככה בכל תעשייה, והתעשייה הישראלית באופן ספציפי נמצאת במצב של עצימת עיניים מוחלטת".
באשר להשפעה של הוריו על עשייתו הוא אומר: "לגדול בבית עם זוג הורים ששניהם אמנים עודד אותי ליצור. המחויבות הטוטאלית של אבא שלי לעבודה ולאיכות בלתי מתפשרת מהווה עבורי קריטריון לבדיקה עצמית — האם העבודה טובה מספיק, האם אני נותן את המקסימום שאני יכול? לרוב התשובה היא לא, מה שמהווה מניע להמשיך לעבוד ולהשתפר".
מוצר בר חלוף
בשלוש השנים האחרונות ריב חי בברלין, שם השתקע בעקבות בן זוגו. הוא החל לעצב פילטרים עבור רשתות חברתיות כמו סנאפצ'ט ואינסטגרם, ולצלול לתחום המציאות הרבודה — שם הוא סבור שנמצא עתיד האופנה, כמו גם הכסף הגדול.
בחצי השנה האחרונה הוא משמש כאחד מבעליו של הסטארט־אפ IVA — Immersive Virtual Apparel, ששואף להטמיע את עולם האופנה בזה הדיגיטלי. בין היתר, הוא יצר עבור שבוע האופנה האחרון בברלין חולצה ייחודית. "זו טי שירט במהדורה מוגבלת שמבוססת על בלוקצ'יין (טכנולוגיה מבוזרת שבבסיסה מטבע דיגיטלי; ש"פ)", הוא מסביר, "ברגע שקונים אותה מקבלים טוקן (המטבע הדיגיטלי; ש"פ) של בלוקצ'יין. יש עליה פרינט מיוחד שברגע שמכוונים את המצלמה של הטלפון עליו, רואים עוד דימוי שלא נראה ברמה הפיזית. כלומר, יש לה רובד סמוי שמתקיים רק ברמה הדיגיטלית".
"התסכול שלי ושל החברים שלי בתעשייה גרם לי להבין שאופנה, באופן שבו היא מתקיימת, היא בלתי אפשרית — לא למעצבים ולא לצרכנים ולא לאף אחד. יש כשל בסיסי במודל שבו מחנכים אנשים להיות מעצבים, והליבה שלו היא בחוסר ההלימה בין הדרישה הגוברת של דימויים אופנתיים לעומת הביקוש הדל במוצרים פיזיים והמוכנות לשלם עבורם. אין בין שני הדברים האלה שום קשר כיום, הפער הוא מטורף.
"זו בעיה רצינית של התעשייה, שיש לה מלא סימפטומים — יש היצע גדול מדי של מעצבים בשוק, יש המון מותגים שנפתחים לעונה אחת ונסגרים, ויש 32 קולקציות בשנה, שמביאות לכך שצריך לייצר באיכות נמוכה יותר. כולם רוצים פוסטים יפים באינסטגרם, אבל אף אחד לא יכול ולא רוצה לקנות כל כך הרבה בגדים. רמת הגירוי מאוד גבוהה, תדירות הגירויים החדשים עולה ועולה, כך שהמוצר הפיזי נהפך בר חלוף. זה מודל שהתעשייה המציאה, אבל הוא זה שהרס אותה. אין בזה גם צורך".
אז מה אתה מציע?
"יש מי שמנסה להחזיר את הגלגל אחורה, מדבר על סלואו פאשן ומייצר שלושה דגמים בשנה בצבעים מונוכרומטיים, אבל קשה להשאיר את הלקוחות שלך מעוניינים ככה. הם מכורים לחדש, וזה רק מחמיר. לכן למוצרים דיגיטליים יש את הפוטנציאל לפתור את הבעיה ולענות על הביקוש הזה.
"ראיתי שהעבודה שלי זוכה לעניין רב בתור דימוי. כולם רוצים את הדימויים שלך, ואתה נכנס להפקות אופנה מדהימות ומקבל לייקים באינסטגרם, אבל זה לא משהו שאפשר לתרגם להצלחה כלכלית. זה מה שהביא אותי להתמקד בדימויים. בלי מתפרה, בלי לייצר קולקציות או דגמים, בלי המערכת המסורבלת הזאת. כאן עלתה השאלה הבאה — איך אני מייצר משהו דיגיטלי מועיל מספיק כדי שאנשים יהיו מוכנים לשלם עליו? יש המון תשובות. מה שמעניין אותי באופן אישי הוא טשטוש ההפרדה בין הקיום הווירטואלי לזה הפיזי אצל הדור הצעיר. זה אומר שהם מוכנים להוציא כסף על הנראות והזהות שלהם במרחבים הדיגיטליים. זה גם אומר שיש שימוש לדימויים האלה שהוא מעבר למבט, אפשר לקיים איתו מערכת יחסים שמקיימים עם בגד".
51 מיליארד דולר בשנה
אם לקצר סיפור ארוך, הסטארט־אפ של ריב, שהספיק לשתף פעולה באחרונה עם מותגים כמו "ד"ר מרטינס", מבקש להלביש דמויות וירטואליות במשחקי מחשב בבגדי מעצבים. לדבריו, נכסים וירטואליים קוסמטיים שהערך שלהם ויזואלי בלבד עבור המשחק (כלומר, לא משפרים את יכולותיה של הדמות בו), מיתרגמים ל–51 מיליארד דולר בשנה ששוכבים על הרצפה וממתינים שמישהו ירים את הכפפה.
המטרה שלנו היא להנגיש את ההיצע של תעשיית האופנה לתעשיית הגיימינג, שכרגע יש ביניהן נתק. יש בזה פוטנציאל. תחשבי שדמות במשחק מחשב תוכל ללבוש 'גוצ'י'אסף ריב
"אנחנו מנסים לתת למותגי אופנה כלי שיאפשר להם להרוויח כסף על העיצובים שלהם, כפריטים, דרך סביבות דיגיטליות. המטרה שלנו היא להנגיש את ההיצע של תעשיית האופנה לתעשיית הגיימינג, שכרגע יש ביניהן נתק גדול מאוד. יש בזה פוטנציאל, שמתחיל להתממש בשיתופי פעולה בין מותגים למשחקים. לדמויות במשחקי מחשב יש הרי מראה מסוים, שניתן לשינוי לפי העדפות הגיימרים. מי שמייצר את המראות האלה כרגע הן חברות המשחקים עצמן, וכאן אנחנו מנסים לשנות את התמונה. בקיצור, תחשבי שדמות במשחק מחשב תוכל ללבוש 'גוצ'י'".
זו אותה הקליינטורה? פאשניסטות וגיימרים?
"נהוג לחשוב שלא, אבל זה משהו שממש משתנה בשנים האחרונות. זה לא קול לחשוב שגיימרים הם גיקים. התפיסה הזאת מונעת מתעשיית האופנה להתפתח. ברור שיש לך גיימרים שיושבים במרתף ואוכלים פיצה בלי לראות אור יום, אבל כיום רוב הנוער משחק 'פורטנייט', או 'אייפקס רואדבלוקס' או משהו אחר. 'לואי ויטון' שיתפו פעולה עכשיו עם 'ליג אוף לג'נדס', שזה המשחק הכי פופולרי בעולם, ועיצבו עבורו דמות. גם 'נייקי' שיתפה פעולה עם 'פורטנייט' והחדירה את נעלי אייר ג'ורדן למשחק. הסטראוטיפים שיש לאנשי אופנה על עולם הגיימרים, שזה כביכול לא מגניב, מעידים בעיקר על עיוורון. העולם כבר שם. אם חברות האופנה לא יתאימו את עצמן, מישהו אחר ירוויח את הכסף הזה".