ביום ראשון, 2 ביוני 1996, כשהיה ברור לכל כי בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הבא, הפנים זאת גם "הארץ". תחת הכותרת "ברכת הדרך" הכריז "הארץ" כי נתניהו "ראוי למיטב האיחולים; הצלחתו תהיה הצלחת הכלל". עם זאת, העיתון העניק גם "טיפ" קטן לכוכב העולה החדש. "ראש הממשלה המיועד ינהל את ממשלתו לאור העקרונות שהטיף להם במערכת הבחירות. אך הוא יודע כי דמוקרטיה מפותחת אינה מתנהלת כראוי אם העומד בראשה פועל רק על פי סיסמאותיו - וכי הנהגה מדינית שונה בעליל מהצלפה אופוזיציונית", כתב העיתון במאמר המערכת.
"כמחצית מהציבור חרד באשר לעתיד הקרוב", ביטא העיתון את הלכי הרוח בקרב השמאל, שהחל אז ללקק את הפצעים. העיתון ייעץ בהקשר זה לנתניהו למתן חלק מההתבטאויות הקיצוניות שלו טרם הבחירות. "עם סיום מערכת הבחירות ישנם רבים המצפים מן הנבחר לגילויי מתינות, שיחלצו אותו מכמה התבטאויות מרחיקות לכת אשר היו יתרון בשעת מסע הבחירות אך נהפכות למעמסה עם סיומן. לראש הממשלה המיועד ניתנת עכשיו הזדמנות לפתוח דף חדש בנושאים אלה מתוך ראייה רחבה של כלל החברה הישראלית ויעדיה. אימוץ גישה מאוזנת, שתרגיע את החוגים הרחבים החוששים מכינון ממשלתו, הוא צעד נחוץ".
הפרשן הבכיר יואל מרקוס התגייס להסביר איך "הקוסם" ניצח. "הפחד מפני סיכוני השלום גדול יותר מהתקווה לשלום. על זה ניגן נתניהו, וכך ניצח. אין ספק שנתניהו דפק את הסקרים. דפק את הפרשנים. דפק את מחנה השלום. לא נותר אלא לאחל לעצמנו שבדרך לתהילתו, לא ידפוק גם את המדינה". עוד הוסיף, בהתייחסו לסיסמה "עושים שלום בטוח": "נתניהו, בשכל רב, גנב בעצם את המסר של העבודה, 'אנחנו נביא שלום', והוסיף לו את הנגינה על הפחד וההבטחה המתבקשת ממנה: אנחנו לא נרוץ מהר מדי".
מרקוס מתח ביקורת על העבודה, וטען כי שגתה כשלא השתמשה בקמפיין ברצח רבין, שאירע כמה חודשים לפני כן, "כדי להזכיר שוב ושוב מנין ומאיזה מחנה בא הרוצח". הוא הוסיף, כי העבודה שגתה קשות גם בהחלטתה "לא לרדת אישית על נתניהו", כדבריו. "ממה פחדו? מה יש לפרס להסתיר שאנחנו לא יודעים?", תהה.
את המשגה המשמעותי ביותר של "העבודה" הגדיר מרקוס כ"האבא והאמא של כל המפלות בהיסטוריה": זלזול ביריב. "נתניהו הוא כריזמטי, הכריזמה שלו עוברת את המרקע, הוא נאה, בעל כושר ביטוי מצוין, ובצברית, ומעל לכל ניחן במיזוג קטלני של שתי תכונות: שאפתנות וכושר טקטי... בשיטה שלפיה הצלחתו מקדשת את האמצעים, הוא שחט את הליכוד, שלח חרותניקים ותיקים להצביע מפד"ל וש"ס וכך נתן לגוש הדתי עוצמה שמעולם לא היתה לו. העבודה שגתה כשעמדה מנגד בפסיוויות תמוהה, לפי השיטה הסינית העתיקה: אין צורך בניתוח, הוא ייפול לבד".
ומה חשבו הקוראים? שניים מהם, לכל הפחות, לא היו מרוצים מהתוצאות, בלשון המעטה. ג'רמי מייזל, תושב קיבוץ עלומים, הכתיר את המנצח האמיתי בבחירות במכתב למערכת. "המנצח הגדול בבחירות 96' הוא יגאל עמיר - שהצליח במשימה שאליה יצא בנובמבר 95'", כתב, "תוכניתו לעצור את מהלכי השלום של ממשלת העבודה התממשה. רצח יצחק רבין גרם להקדמת הבחירות. יגאל עמיר יושב בכלא, אבל לא נשללה ממנו זכותו הדמוקרטית להצביע. אם חיכה למשוב מהציבור הישראלי, הוא קיבל את המסר: "כן לאלימות, לא לשלום".
גם זמירה שגב מירושלים לא בירכה על הבחירה בנתניהו. "29 במאי 1996 ייזכר בהיסטוריה של עם ישראל כיום שבו צעדה מדינת ישראל צעד גדול לקראת השתלבות במזרח התיכון - הישן והרע", כתבה. "בימים הקרובים, כשהמפלגות החרדיות יתחילו לגבות מנתניהו את התשלום עבור המלכתו, תתקרב ישראל בקצב מסחרר אל החומייניזם האיראני, בלבוש מקומי של מדינת הלכה. תמו שלוש שנים וחצי חריגות, של שפיות, שלום, שגשוג ופלורליזם. ישראל חוזרת לגטו".