"לקחתי את הגנב ועשיתי ממנו שומר", אמר פעם ראש הממשלה דוד בן גוריון, בהתייחסות לתקשורת. בן גוריון, שאף ראש ממשלה לא התקרב למשך כהונתו עד עידן נתניהו, שלט במפלגה ובחיים המדיניים בישראל באופן כמעט מוחלט. כזה ש"אחרים ביטלו רצונם מפניו והודו בסמכותו הבלבדית כמעט", כפי שתיאר פרופ' ישעיהו לייבוביץ'. "בקרב שכבות וחוגים רחבים בעם זכה בפופולריות, שגבלה בהערצה", הוסיף.
ואולם בניגוד לבנימין נתניהו, ש"נאלץ" למשול בתקופה בה רוב העיתונות היא חופשית ופרטית (על מגרעותיה וחסרונותיה, כמובן), בן גוריון נהנה - לפחות למראית עין - מעיתונות מגויסת, אוהדת ומסייעת. "לשיטתו, פקידי משרדו היו אמורים לתדרך עיתונאים ואלה היו אמורים להדהד את מסריו באפיק חד-כיווני אל הציבור", כתב עורך "הארץ" לשעבר, חנוך מרמרי.
רוב העיתונות בתקופתו היתה ציבורית-מפלגתית. ד"ר מרדכי נאור, היסטוריון-עיתונאי ותיק, מצא כי ב-1950 הופיעו בארץ 17 יומנים, מתוכם רק שלושה היו פרטיים ("הארץ", "מעריב" ו"ידיעות"). "הן העיתונאים העצמאיים שכתבו בעיתונים הפרטיים והן אלה שעבדו בעיתוני המפלגות היריבות לבן גוריון ולמפא"י, ראו עצמם כשותפים בהקמת המדינה - והדבר התבטא לא מעט בכתיבתם", כתב נאור.
"ועדת העורכים", הגוף בו ישבו כל עורכי העיתונים היומניים ומנהלי אמצעי תקשורת האלקטרונית, הסכימה להסדר לפיו הם קיבלו מידע חסוי מבן גוריון ובכירי שלטון אחרים, בתנאי שלא יפרסמוהו. כך, בפועל, התאפשר לבן גוריון לבלום פרסומים שאינם נוחים לו. על הרקע הזה אמר "הזקן" את המשפט על הגנב והשומר.
"אני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם, אני יודע רק מה רצוי לעם, ועל זה אני נלחם ואלחם כל חיי", אמר בן גוריון ב-1965, שנתיים לאחר פרישתו מראשות הממשלה. "בכך ביטא את השכנוע העמוק בתפקידו של המנהיג להוביל, לא להיות מובל על ידי כותרות וסקרים", הסביר פרופ' רפי מן, היסטוריון ומומחה לתקשורת, שכתב ספר על יחסי בן גוריון והתקשורת ("המנהיג והתקשורת - דוד בן גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948–1963").
במה בלתי מתווכת
לעתים, כשלא רווה נחת מהכתיבה עליו, נהג בן גוריון לכתוב בעצמו מאמרים בעיתונות היומית, בעיקר ב"דבר". "לציבור ביקש להגיע תוך צמצום פער התיווך וחבילת הפרשנות של העיתונאים", תיאר מן. משום כך נמנע ממתן ראיונות לכתבים ישראלים בעשר השנים הראשונות למדינה והעדיף כתיבת מאמרים, בשמו ובפסבדונים.
גם ב"הארץ" קיבל בן גוריון במה בלתי מתווכת אל הציבור. "הוא לפעמים כתב בעיתון ולפעמים הוא הגיב על דברים שהיו בעיתון, שלח מכתבים. הוא הגיב במהירות רבה מאוד", סיפר ב-1976 גרשום שוקן, מו"ל ועורך "הארץ", לתום שגב, "הוא קרא את העיתון מוקדם מאוד בבוקר. אני לא יודע איך העיתון הגיע לשדה בוקר. יכול להיות שהוא קיבל את זה בהליקופטר. קרה לפעמים שבעשר בבוקר הופיע איזה שליח עם תשובה משדה בוקר, של בן גוריון".
"כבר למדנו לדעת שהרשתות החברתיות אינן מונעות צמיחת מנהיגים אוטוקרטיים. דווקא העולם הטרום-דיגיטלי הקל על מנהיגים לשמור על ריחוק מן העם", כתב מרמרי. "התקשורת הישנה, המכתב, הטלפון והטלקס, היא שאפשרה למנהיג קיום מוגן ותקשורת תלותית וצייתנית. המנהיג יכול היה לפנות אל הציבור, אך לציבור לא היתה דרך להתכתב עם מנהיגו".
על רקע קריאתו של נתניהו להחרים את שידורי "קשת" (בשל הסדרה "האנטישמית", לדבריו, "הנערים") השתלחותו בחברת החדשות וניסיונו לעצב את מפת התקשורת בישראל (למשל, תאגיד השידור כאן, סגירת מועצת הכבלים והלוויין, מתן רישיון לערוץ 20 לשדר חדשות ועוד), מעניין לזכור, כי בן גוריון הקדים אותו בכמה שנים, ותיעב את הטלוויזיה. פעם אחר פעם סיכל את הנסיונות להקים בארץ תחנת טלוויזיה.
טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ניסה לשנות את עמדתו. "הוא לוחם בעד טלוויזיה ואני מעכב לפי שעה", אמר בן גוריון לוועדת העורכים ב-1960. "אני חושש שיתגברו עלי הטלוויזיסטים" (התומכים בהכנסת טלוויזיה לארץ, ע"א), הוסיף בפעם אחרת.
לפי אחד הסיפורים, ב-1958, כשביקר באוקספורד אצל בתו גאולה, עזבו נכדיו הכל ורצו לטלוויזיה. "רציתי לראות מה הם רואים וחשכו עיניי. נכנס גנגסטר עם אקדח ויורים אחד על השני", תיאר בן גוריון, "זה מביא לידי שחיתות. זה לא הופך אותם לרוצחים, אבל זה לא מחנך", הוסיף.
ואולם פרופ' מן מאמין כי לא רק חשש מהשחתת הנוער עמד ברקע להתנגדותו זו. "מבחינה פוליטית, אפשר שבן גוריון העריך, מניסיונו בכל הקשור לעיתונות ולרדיו, כי הממשלה תתקשה עוד יותר לפקח על תכני השידור. כמי שהאמין בחשיבות הרבה שבפיקוח ממשלתי כזה, לא מיהר להקים גוף נוסף שיתקשה לפקח עליו", כותב מן.
את מה שהיה רוצה לראות בטלוויזיה אפשר ללמוד מהדרך בה נהג כלפי "קול ישראל", הרדיו הממלכתי/ממשלתי. "בן גוריון או עוזריו הבכירים הורו, ועובדי 'קול ישראל' ביצעו. בן־גוריון מנע לעתים שידורים", כותב נאור. "עמד לרשותו קול ישראל, בשליטה ישירה של לשכתו ולעתים קרובות עשה בו שימוש", כותב מן.
כוחה של הממשלה
חזית תקשורתית אחרת בה היה מעורב היתה הדיון סביב הקמת תחנת הרדיו הצבאית, גלי צה"ל. ב-1950 הפך הנושא לוויכוח נוקב בממשלה. מצד אחד עמד בן גוריון, שרצה להקנות עוצמה ועצמאות למערכת הביטחון. מצד אחר, עמדו אנשים כמו מזכיר הממשלה, זאב שרף, שהתנגדו לכך, "ממש כשם ששר התחבורה אינו יכול להקים במשרדו תחנת רדיו". שר האוצר, אליעזר קפלן, אמר בהקשר זה: "גם בשביל הצבא, טוב שהוא ירגיש עצמו כגוף הנמצא במסגרת המדינה ולא כיחידה נפרדת", אמר.
גולדה מאיר התנגדה אף היא להקמת תחנה צבאית. "איננו רוצים בעם ציווילי (אזרחי) ובעם צבאי לחוד. החייל שלנו, במידה שהוא מתחיל לשמוע עברית, צריך גם לשמוע כל אשר כל איש ביישוב שומע בשידורי הרדיו", אמרה.
מן מספר כי לבן גוריון היה חשוב שהממשלה תשמור בידיה את השליטה על הנעשה בעולם התקשורת, ותוכל, במידת הצורך, אף למנוע הופעתם של עיתונים "בלתי ראויים" בעיניו. כך, ב-1948 ביקשה "הליגה לשחרור לאומי", ארגון קומוניסטי ערבי, להוציא עיתון יומי. בן גוריון התנגד. הוא הזכיר לשרים כי "הליגה לשחרור לאומי" העזה להציג את ההסתדרות כארגון של מפא"י וכ"מכשיר אימפריאליסטי".
שר החקלאות אהרן ציזלינג, איש מפ"ם, הציג גישה הפוכה. "אינני יודע בזכות מה נוטלת לעצמה הממשלה שלנו את הזכות להמניע הופעת עיתון על ידי יחיד או ציבור, אלא אם כן הם עומדים מחוץ לחוק. על יסוד מה? מה הם בכלל הכללים לאיסור הופעת עיתון?", שאל. "אל נתרגל ליטול לעצמנו זכויות מתוך שיקולים, שאין מאחוריהם מצע עקרוני מוצק... הבחינה אינה אלא אחת: אם הגוף מבקש הרישיון לעיתון הוא חוקי או בלתי חוקי. אם הוא מקבל או אינו מקבל את החוקים החלים על הכלל".
מאבק דומה נוסף של בן גוריון, שעורר הדים רבים, נכשל אף הוא. היה זה כשלונו לסגור את העיתון הקומוניסטי "קול העם", עם פסיקת בג"ץ ב-1953, לפיה חופש העיתונות הוא חלק מהדמוקרטיה. "אמירותיו על עיתונים ועיתונאים התפרשו לעתים קרובות כביטויים של זלזול", מזכיר מן.
בהקשר זה נכנסה לספרי ההיסטוריה התבטאותו, בכנסת: "מה זה עיתון? מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב". בפעם אחרת כתב לשר החוץ משה שרת שהעיתונות מפריעה כל כך, עד שאפילו בתוך הממשלה הוא אינו יכול להתפלמס בנחת, "כי אצלנו מגיע הכול ל’מעריב' או לעיתון אחר". בפעם אחרת, כשהוזמן לחנוך את בית סוקולוב בתל אביב, משכן אגודת העיתונאים, כתב ביומנו: "עוד בית פאר מפוקפק".
למרות כל זאת, מן מצא, כי התמונה האמיתית היתה מורכבת בהרבה. "רוח ההתגייסות ניכרה אמנם בעליל בנושאים צבאיים, שבהם אימצו מרבית העיתונים את הנראטיב הביטחוניסטי. אך אפילו בתחום זה היו חריגים, גם אם נדירים", כתב. כך, למשל, מנה "הארץ" ב-1954 אחד לאחד את נזקי מדיניות פעולות התגמול, ואפילו נתן אלתרמן מתח ב"טור השביעי" ב"דבר" ביקורת חריפה על פעולת קיביה - הכפר הפלסטיני שבו נהרגו עשרות אזרחים בפעולה של יחידה 101 והצנחנים.
מן מצא כי גם "ועדת העורכים" סייעה לבן גוריון למנוע פרסומים בעיקר בנושאי ביטחון, אך לא בעניינים אחרים. לצד זאת, גם עיתונים מפלגתיים - קל וחומר פרטיים - ידעו למתוח ביקורת על עמדותיו של בן גוריון מעת לעת. דוגמה טובה היתה בפרשת "אלטלנה", כשעיתונים מתחו ביקורת על הירי של צה"ל אל עבר אנשי האצ"ל. גם סביב "הסכם השילומים" ב-1952 זכה בן גוריון לקיתונות של ביקורת מהתקשורת.
"כמנהיג סוציאליסטי הכיר בן גוריון מאוד בערכה של המילה הכתובה ובכוחה להתסיס. לכן ביקש להחליש את כוחה של הביקורת נגד מדיניות ממשלתו", כותב מן. הוא מסכם, עם זאת, כי "מגוון הקולות הציק לבן גוריון, שביקש לבנות אומה לצלילי קול אחד, ממלכתי. אבל בדרך כלל, למזלה של הדמוקרטיה, לא הצליח בכך".