אם שואלים את שיין, כל סיפור הקורונה הוא המצאה אחת גדולה. כפי שהוא מתעקש להגיד לכל מי שרק מוכן לשמוע, "אין קורונה, זה בולשיט. אנשים מתים כל הזמן בכל מקום בעולם. פעם קוראים לזה שפעת, פעם שפעת העופות, כל פעם נותנים לזה שם אחר. אנשים עושים היסטריה משום דבר, קוראים דברים באינטרנט, כל אחד כותב מה שהוא רוצה וכולם מאמינים לו".
לשיין, בן 44, אין שום רקע מדעי שעליו הוא מבסס את ההנחות שלו. הוא אומר מה שהוא חושב, בלהט, בקול גדול עד שהוא כמעט לא יכול יותר לצעוק. את התיאוריה שלו הוא מביא מהחיים שלו עצמו ומהאנשים שהוא מדבר איתם ברחוב.
כשהרחובות סביבו ריקים, כשהחנויות סגורות וכל האנשים מתחבאים בבית, לשיין אין שום בית להסתתר בו. כשכולם נזהרים לא לגעת בשום דבר - הוא מרוח על הרצפה. כשאנשים מסתובבים עם כפפות ומסכות פנים - שיין עובר בידיים ובפנים חשופות מסופרמרקט אחד לשני, מנסה למצוא שירותים שהוא יכול להשתמש בהם.
"אם היתה קורונה הייתי אמור להיות הראשון שנדבק בה", הוא אומר. "אני כל היום ברחוב, נוגע בהכל, נושם את הכל. ולא רק אני, גם כל החברים האחרים שלי שגרים ברחוב. ותנחש מה? אף אחד מהם לא חולה. כלום. כולם בריאים. בגלל זה אני יודע שזאת הכל המצאה אחת גדולה".
בימים כתיקונם, בכל פעם שהיה צריך להתפנות, שיין היה עובר בין חדרי השירותים של בתי הקפה והסופרמרקטים הרבים שהיו פתוחים סביבו משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות המאוחרות של הלילה. משתדל שלא לחזור לאותו מקום פעמיים ביום כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב. "עכשיו הכל סגור", הוא אומר בייאוש. "יש רק סופרמרקט אחד שפתוח, 'פיירווי', במרחק כמה בלוקים מפה, אבל בגלל העוצר סוגרים אותו כל יום בשבע בערב. זה המקום היחיד בכל האזור שאני יכול להשתמש בשירותים שלו וגם זה רק עד שבע".
זה כמעט שלוש שנים שביתו של שיין הוא פינת הרחובות 72 ושדרת אמסטרדם. שם הוא גר יחד עם כלבו שלא עוזב אותו לרגע. "הייתי אמור להתחיל עבודה חדשה בתור שוטף כלים במסעדה איטלקית בשכונה", הוא אומר ומוסיף כי עכשיו אין לו מושג מתי המסעדה תיפתח ואם העבודה בכלל תחכה לו. "עד לפני עשרה ימים הייתי הולך כל לילה לישון מתחת לסככה בחצר בית ספר במרחק כמה בלוקים לצפון, כדי לא להירטב מהגשם. עכשיו נעלו את השערים של בית הספר ואין לי לאן ללכת". על כסף, תרומות שהיה מקבל מעוברי אורח, אין בכלל מה לדבר. "אין כלום, אף אחד לא עובר ברחוב. אין ממי לבקש ואין מי שייתן. תסתכל סביב, הרחובות ריקים".
לא רחוק משם, ברחוב 75 על אותה שדרה, עומדת שרליין מחוץ לחנות מכולת פתוחה עם כוס פלסטיק ריקה ומתחננת לכסף. "אנשים רצים לקנות חומר חיטוי, אבל לי אין כסף לקנות בקבוק מים", היא אומרת. "אף אחד לא מסתובב פה. אנשים מפחדים להתקרב אלינו, בטוחים שאנחנו חולים".
השבוע אישר הקונגרס חבילת סיוע מיוחדת שכוללת חלוקת המחאות על סך 1,200 דולר לכל אדם עם הכנסה שנתית של פחות מ-75 אלף דולר. לשרליין אין כתובת שיוכלו לשלוח אליה את הצ'ק. בשבוע האחרון, בקושי יש לה כסף לקנות משהו לאכול. עד לפני שבועיים, היא מספרת, היתה הולכת כל יום לאחת הכנסיות באזור לקבל ארוחת צהריים בחינם. עכשיו גם את הכנסייה סגרו.
"אם המצב יימשך ככה אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות", היא אומרת בייאוש. "כל אחד דואג לעצמו. אנשים קונים אוכל לשנה שלמה, יוצאים בעגלות מלאות אוכל, אבל אף אחד לא חושב עלינו". בזמן השיחה עמה, גבר מקומי יוצא מהמכולת, מושיט את היד הכי רחוק שהוא יכול, שם דולר בכוס הריקה, וממהר להתרחק מהמקום".
מצדו השני של הרחוב עובר אדם מבוגר עם עגלה מלאה בבקבוקי פלסטיק ובפחיות שתייה. הוא נובר בין הפחים בידיים חשופות, רוכן קדימה, כמעט מכניס את כל הראש לתוך פחי האשפה הגדולים בניסיון לדלות כמה בקבוקים שיוכל אחר כך לפדות עבור כמה סנטים כל אחד.
במרחק עשר דקות נסיעה משם, במרכז הארלם, מצטופפים כמה גברים בנקודת איסוף למחזור ורבים ביניהם על שני המכשירים האוטומטיים הפנויים. הם דחוסים אחד בתוך השני, איש מהם לא מקפיד על מרחק בטיחות של שני מטרים. לפני החשש מהקורונה הם קודם כל צריכים לוודא שיש להם כסף לארוחה הבאה. מדי פעם הטונים עולים, אחד מאיץ בשני שיסיים, מישהו אחר נוזף באחד האנשים שמנסה לדחוף בקבוק גדול מדי דרך המכשיר. "זה לא עובר, אתה לא רואה", הוא אומר לו.
אין שום דבר חדש בנוכחותם של חסרי הדיור ברחבי העיר ניו יורק. לפי נתוני העירייה הרשמיים, מספרם קרוב ל-80 אלף. אלא שדווקא כעת, על רקע הרחובות הריקים, הנוכחות שלהם זועקת במיוחד. על כל שני אנשים שחולפים ברחוב, מצוידים במסכות פנים ובכפפות, אפשר לראות אדם שרוע על הרצפה בייאוש. "המצב רע, רע מאוד", אומרת ג'וזלין, ישובה על ספסל, אוחזת בעגלת קניות שכל חייה דחוסים לתוכה. "אבל עכשיו לפחות המצב רע לכולם, לא רק לנו", היא מוסיפה וצוחקת בייאוש.