דן ליטואר הוא עיתונאי ספרדי שכותב באתר האינטרנט הפופולרי "The local", ובשבועות האחרונים מדווח בין השאר על מגפת הקורונה שהיכתה במדינתו ובעולם. לפני כשבועיים הוא נכנס לבידוד ביתי כי שהה בחברת חולים, ולאחר מכן התאשפז. זהו סיפורו, כפי שהוא כתב אותו ל"הארץ":
"אני מבודד את עצמי מאז 15 במארס, אחרי שכמה חברים אמרו לי שהופיעו אצלם התסמינים. שעות אחדות אחרי שספרד הודיע על מצב חירום ועל סגר, התחלתי לחוש באותם התסמינים בדיוק. בהתחלה סבלתי משיעול יבש וכאב ראש. אחר כך עלה לי החום. תהיתי אם ייתכן ונדבקתי בנגיף הקורונה בתהלוכה לציון יום האשה במדריד. אני אמנם פמיניסט ושמאלני - אבל אני חושב שבהתחשב בנסיבות, זה לא היה חכם במיוחד לקיים את התהלוכה.
חולה בבית, מחכה לתשובות
ביום שני, ה-16 במארס, התעוררתי באמצע הלילה שטוף זיעה. החום שלי היה 38.9 מעלות צלסיוס והרגשתי כאבים בחזה. מכיוון שאני סובל מאסטמה, חששתי שיתייגו אותו כבעל סיכון גבוה לסיבוכים כתוצאה מההידבקות. התקשרתי לקו הסיוע של נגיף הקורונה במדריד, ונאמר לי שמישהו יחזור אלי בהקדם האפשרי. שעות ארוכות לאחר מכן, איש לא התקשר.
בבוקר החלטתי לצלצל לרופאת המשפחה שלי. למרות שהסברתי שאני סובל מאסטמה, שיש לי חום גבוה ושאני מתקשה לנשום, הרופאה שלי פטרה אותי ללא עניין רב. אני מניח שהיא, כמו כל אנשי הצוות הרפואי בקו החזית של המשבר הזה, מוצפת בחולים. "כן, זה הנגיף", היא אמרה בטון יבש.
שאלתי בחשש מה הצעד הבא, במחשבה שהיא תאמר לי ללכת למקום כלשהו כדי להידבק לנוכחות הנגיף. "אני בטוחה שמדובר בקורונה", היא הדגישה. "אבל אנחנו לא יכולים לערוך לך בדיקה ולכן אתה צריך להיכנס לבידוד ולקחת פרצטמול. אני אכתוב את זה בכרטיס האישי שלך".
וזה היה הכל. נאמר לי להישאר בבית, לקחת פרצטמול, "ואם המצב יהיה ממש קשה", היא אמרה בתום השיחה, "תתקשר למספר החירום". בהמשך היום נגמר לי הפרצטמול וגם המזון שלי כמעט אזל. למזלי, ידידי חוסה התנדב לצאת מביתו ולהביא לי מצרכים. את הקניות שעשה עבורי הוא השאיר ליד דלת ביתי.
הרוקחת המקומית שלי שמעה שאני חולה והתקשרה לטלפון הנייד שלי. "היי דן, אתה בסדר? מה הסימפטומים שלך?". אמרתי לה והיא השתתקה לרגע. "זה לא נשמע טוב. דיברת עם רופאת המשפחה שלך?". כשסיפרתי לה מה אמרה הרופאה היא הזדעזעה: "מה עם הקו החם?", שאלה, "הם חזרו אליך? אתה רוצה שאתקשר אליהם בעצמי?".
אמרתי לה שאני מוכן לחכות, אבל הופתעתי לגלות כמה שמחתי כשאנשים סביבי גילו טוב לב בשעת משבר. למחרת היום התקשרה אלי הרופאה שלי ואמרה לי ללכת לצילום רנטגן בבית החולים המקומי "כדי להיות בטוחים". בצילום לא נראה דבר פרט ללחץ קל בוושט. נשלחתי הביתה בלי שבדקו אם נדבקתי בנגיף - זאת, מכיוון שברחבי ספרד כולה שורר מחסור חריף בערכות בדיקה יעילות.
מהבית לבית החולים
ביומיים שלאחר מכן כבר פיתחתי חום רציני יותר - 39.2. חשתי את החזה שלי בוער והתקשיתי לנשום. שבוע בדיוק אחרי שהכנסתי את עצמי לבידוד, ב-22 במארס, התקשרה אלי הרופאה שלי ואמרה לי ללכת לחדר המיון. כשהתקשרתי לקו החירום התבשרתי שאין מספיק אמבולנסים פנויים - ושעליי לחכות כעשר שעות או להזמין מונית. כששאלתי לגבי מידת האחריות הציבורית שבנסיעה במונית כשאני חולה קורונה, קיבלתי תשובה פשוטה: "כסה את הפנים שלך במסכה ושים כפפות על הידיים. אין לנו מספיק אמבולנסים וזו האופציה היחידה שיש לך".
למען האמת, מאחר שאני חי לבד עם יפית החתולה שלי, החשש הכי גדול שלי היה מי יטפל בה ומה יקרה לה כשיאשפזו אותי. למרבה המזל, חברי חוסה - אותו חבר שערך עבורי קניות - התנדב לקחת אותה ולטפל בה עד שאתאושש.
שבע שעות עברו בין הגעתי לבית החולים לבין הבדיקה הראשונה שעברתי. המערכת נראתה על סף קריסה. חולים, שנראו במצב קשה ובסבל רב, ישבו על ספסלים סביבי.
אחרי זמן רב וכמה בדיקות - בהן צילום רנטגן של הריאות, בדיקת דם וגם בדיקת קורונה - ניגש אליי רופא. "מר ליטואר, אתה תישאר אצלנו בבית החולים", אמר הרופא ביובש. עוד שעתיים עברו עד שנמצא לי תא ביחידה לטיפול נמרץ. הגעתי למיטה ב-5 לפנות בוקר. קיבלתי כלורוקין (תרופה לטיפול במלריה), דוקסיציקלין ופרצטמול בעירוי לווריד. נשארתי לבד בתאי בלי לראות רופאה או אחות.
ב-7 בערב נכנסה אחות עם ארוחת הערב שלי ואמרה שמעבירים אותי ליחידה למחלות מדבקות. כשסוף סוף הגיע רופא לחדר שלי, הוא אמר: "מר ליטואר, מחר ניתן לך כמה תרופות ניסיוניות אנטי־ויראליות, אבל אתה צריך לתת לנו רשות לתת לך אותן. זה בסדר?". הנהנתי בראשי. בשלב הזה התקשיתי לנשום ולדבר בו־זמנית.
שכני לחדר, גבר בן 76 בשם מנואל, סבל במשך הלילה מכאבים חזקים מאוד וביקש ממני לקרוא לאחות. הוא לא הצליח להרים את ידיו. כשהאחות נכנסה ושאלה אותו מה לא בסדר, מנואל ענה לה בחיוך: "שום דבר. אני לא יכול לנשום". שניהם צחקו והיא חיברה אותו למכונת הנשמה.
בחזרה הביתה, או לעולם הבא
בבוקר למחרת נכנס לחדר רופא אחר. בפיו היו בשורות טובות. "למרבה המזל, הנגיף לא חדר לריאות שלך", הוא אמר לי, "החום שלך ירד בצורה משמעותית והנשימה שלך התייצבה. אנחנו חושבים שאתה כבר לא בסכנה, ואתה יכול ללכת הביתה תחת השגחתנו, מרחוק. אנחנו נתקשר אליך בכל יום, או שנשלח אותך לאחד המלונות הרפואיים כדי שיטפלו בך שם". העדפתי לחזור הביתה. קיבלתי כמות אדירה של תרופות, בהן תרופות אנטי־ויראליות.
מצבו של שכני לחדר, מנואל, הורע מאוד. רופא נוסף נכנס לחדר ואמר לו משהו שלא אשכח לעולם: "מנואל, יש לך משפחה שאוכל להתקשר אליה כדי שיבואו לבקר אותך?". מנואל, שהתקשה מאוד לדבר בשלב זה, אמר בקושי: "לא, אני לבדי. הם לא חיים במדריד. השאירו אותי כאן, בבית אבות".
הרופא הגיב בעצב. "בסדר. אם תסבול כמו שאתה סובל כעת, אני אוכל לעזור לך", אמר, "אוכל לעזור לך לישון הרבה הרבה זמן ולא תצטרך לסבול יותר". כשהפנה את מבטו אליי, אמר הרופא: "אני באמת מצטער מאוד. אם מסיבה כלשהי תרגיש רע, חזור הנה ונעשה הכל כדי לעזור לך".
חזרתי הביתה בערב של 24 במארס ולמחרת הביא חוסה את חתולתי יפית. אני מרגיש טוב יותר, ומתחזק מיום ליום".