על קמצנות וקיצוצים

עוצמת פגיעת נגיף הקורונה באיטליה קשה וכואבת ("הארץ", 23.3). יש סיבות רבות לכך, כמו הגיל המבוגר הממוצע של האיטלקים, ההיקף הנרחב של העישון באיטליה, הרגלי הבילוי החברתי הנרחבים ועוד. אך יש סיבה נוספת לקושי האיטלקי בהתמודדות עם המגפה: מצבה הירוד של מערכת הבריאות האיטלקית ערב פרוץ המשבר.

באיטליה יש מערכת בריאות ציבורית מלאה מאז שנת 1978. בשנות ה–90, כאשר ממשלת ברלוסקוני נקטה מדיניות אגרסיבית של צמצום המגזר הציבורי, נפגעו גם תקציבי מערכת הבריאות. אחד המדדים לכך היה צמצום משמעותי של מספר המיטות לטיפול נמרץ, שהגיעו ל–5,000 בלבד לפני אסון הקורונה, או לרמה של 83 מיטות למיליון תושבים. לשם השוואה, בצרפת ובגרמניה מספר המיטות למיליון נפש הן כ–380, כמעט פי חמישה. אין ספק שהמחסור במיטות לטיפול נמרץ באיטליה היה אחת הסיבות לשיעור התמותה הגבוה מקורונה, שכן חולים קשים רבים אושפזו במיטות אשפוז רגילות ולא במיטות טיפול נמרץ.

ומה המצב בישראל? גם כאן נוהגת זה שנים מדיניות קמצנית ביחס למגזר הציבורי. כתוצאה ממנה מספר המיטות לטיפול נמרץ בישראל הגיע ב–2019 ל–758, לפי דיווחי משרד הבריאות. מספר זה מתאים ל–84 מיטות למיליון נפש, כמו באיטליה. נכון אמנם שהאוכלוסייה באיטליה מבוגרת יותר, אך עדיין מספר המיטות לטיפול נמרץ הוא נמוך מאוד. מצב זה היה ידוע כמובן לקובעי המדיניות עם פרוץ משבר הקורונה. זו אחת הסיבות העיקריות להכרעה בעד נקיטת צעדים דרסטיים יחסית לארצות אחרות, לצמצום המגע וההדבקה בין אנשים. כשלמערכת בריאות יש יכולת כה נמוכה של טיפול נמרץ, יש לשטח את העקומה הרבה יותר מאשר בארצות כמו גרמניה. קמצנות וקיצוצים שהנהיגה הממשלה בימי שגרה הובילו לצעדים חמורים מאוד בעת המשבר, שתוצאתם היא עלות כלכלית אדירה היום — גבוהה בהרבה מכל סכום שהאוצר ניסה לחסוך בעבר.

פרופ' יוסף זעירא, האוניברסיטה העברית בירושלים