האריה ששאג: סיפורו של אולפן הסרטים ששינה את הקולנוע לנצח - בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האריה ששאג: סיפורו של אולפן הסרטים ששינה את הקולנוע לנצח

תגובות
אירוע לציון 90 שנה לאולפני MGM בהוליווד
אריק שרבונו / אם-ג'י-אם / אי-פי

דור סער-מן

אחד מהאייקונים התרבותיים המזוהים ביותר עם המאה ה-20 היה סמל האריה השואג שהופיע לפני כל סרט של חבורת מטרו גולדווין מאייר, או כפי שהייתה מוכרת בכל העולם – MGM. היום החברה מתפקדת בעיקר בתור ארכיון פעיל בבעלות של חברת סוני, אך בשיא הפעילות שלה בשנות ה-30 וה-1940, היא לא הייתה רק חברת ההפקות החשובה ביותר בקולנוע ההוליוודי, אלא עיצבה את הטעם הקולנועי העולמי על ידי יצירת קלאסיקות כמו "הקוסם מארץ עוץ", "שיר אשיר בגשם", "בן חור", "חלף עם הרוח", סרטי האחים מרקס וסרטים רבים אחרים שהפכו אייקוני קולנוע נצחיים.

אבל אי אפשר לספר את סיפורה של MGM מבלי להידרש למקימים המייסדים והמנהלים שלה שהיו יהודים שהיגרו - הם או הוריהם - ממזרח אירופה בסוף המאה ה-19. סיפור הקמתה של החברה הוא במידה רבה גם סיפורו של גל ההגירה העצום של יהודי ארצות הברית, וגורלם של אותם יהודים לטוב ולרע – על שפע ההזדמנויות שחיכו להם בארץ החדשה.

סמואל גולדווין ב-1955
אי-פי

איש מפתח בהקמת החברה - על אף שלא לקח חלק בפעילותה - היה סמואל גולדווין. הוא נולד בוורשה של המאה ה-19 בשם שמואל גלבפיש ולאחר שהתייתם מאביו בגיל צעיר, החליט ב-1895, כשהוא בן 16 בלבד, לעזוב לטובת קרובי משפחה רחוקים שישבו באנגליה (ובדרך גם שינה את שמו לגולדפיש), ומשם המשיך בראשית המאה ה-20 לארצות הברית, ותוך זמן קצר הצליח לקבל אזרחות. גולדפיש פנה לכמה חברים יהודים נוספים שפגש בניו יורק, וביחד הקימו חברת קולנוע.

גולדפיש היה כנראה יזם מוצלח, אך אדם בעל אופי בעייתי. הוא הרבה לקלל את השותפים שלו, נחשב לבעל פתיל קצר ולא חסך שבטו מהאנשים שעבד איתם או שעבדו עבורו. תוך זמן קצר הוא ספק פרש-ספק סולק מהחברה הראשונה שהקים, והחליט שהוא מקים חברה אחרת עם שותפים חדשים מברודווי. החברה קיבלה את השם "סרטי גולדווין" וגולדפיש שינה את שמו לגולדווין. לא ברור מה קדם למה – שינוי השם או הקמת החברה, אך הדברים היו כנראה שלובים אחד בשני. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה, והקהל האמריקאי פחות התעניין בשלב זה במתחולל באירופה, והחל להגיע יותר ויותר לבתי הקולנוע. מבין שפע חברות הפקה, חברת גולדווין לא הפיקה בהכרח סרטים חשובים, אבל היה לה קלף מנצח אחד.

הרעיון של גולדווין היה להביא אריה אמיתי, לצלם אותו באולפן כשהוא שואג – והשקופית הזו הופיעה בתחילת כל הסרטים. עד מהרה, הטריק השיווקי הקטן עשה את שלו. אבל גם הפעם, אופיו הקשה של גולדווין עמד לו לרועץ. בדיוק כשהחברה שלו עמדה להיות חלק מהעסקה שתקים את MGM הוא החליט לעזוב אותה בשל סכסוכים עם שותפיו. החברה החדשה המשיכה להשתמש בשמו של גולדווין וגם בסמל האריה שייסד – לא בלי מאבק משפטי ארוך מול גולדווין, שבינתיים הקים חברת הפקה חדשה והמשיך להיות פעיל בה עד מותו ב-1974.

לואיס ב. מאייר היה המייסד השני והחשוב של MGM וגם הוא היה יהודי ממזרח אירופה, שנולד בשם לזר מאיר. בניגוד לגולדווין, מאיר הגיע כתינוק בן שנה לארה"ב ועבד כשוליה אצל אביו שהיה יהודי עני שניסה לעבוד כרתך בניו יורק. לזר הצעיר סחר עם סוחרי מתכת אחרים במטרה לסייע לאביו וכמו גולדווין אף הוא התבלט ביזמות יוצאת דופן. כשהיה בן 20 כבר נכנס כשותף לרכישה של אולמות קולנוע ותיאטרון בניו יורק. בימי מלחמת העולם הראשונה הוא הקים את סוכנות האמנים "מטרו" יחד עם שותף נוסף, אך תוך שנתיים פירק את השותפות כדי להקים את חברת "מאייר הפקות" – ותוך זמן קצר התפרסם כמפיק צעיר ומבטיח, שסרטיו רשמו הצלחות מסחריות יוצאות דופן.

משמאל לימין: אדית מאייר, לואיס ב. מאייר ורעייתו, איירין מאייר ומייבל ווילרבראנט בחצר הבית הלבן ב-1925
ספריית הקונגרס

כך נוצרה בעצם בשנת 1924 חברת מטרו גולדווין מאייר. היזם לרעיון היה יהודי נוסף בשם מרקוס לב, יזם עסקי שהכיר היטב את מאייר הצעיר. לב יצר איחוד בין החברה הקודמת של מאייר, "מטרו", החברה החדשה שלו, "מאייר", וחברת "גולדווין". מאייר התמנה לראש החברה החדשה, וכך נוצר עידן חדש בתולדות הקולנוע האמריקאי והעולמי.

כמנהל, למאייר היו כמה רעיונות יוצאי דופן להפקת סרטים. הוא נחשב לאבי שיטת "הכוכבים" – מי שבעצם הגה את הרעיון שסרט צריך להתפרסם קודם כל בזכות השחקנים שלו. תחת חסותו של מאייר צמחו כמה מהשחקנים והשחקניות הגדולים והמפורסמים בהיסטוריה של הקולנוע: קלארק גייבל, ג'ודי גרלנד, פרד אסטר, גרטה גארבו, ג'ואן קרופורד, אליזבת טיילור ורבים אחרים. מאייר טען כי בתור מפיק עליו גם להגן על השחקנים שלו. לא פעם הוא חיפה על שערוריות שלהם בתחום היחסים ואפילו גיבה אותם כשהסתבכו עם החוק. כך למשל במקרה של פרנק סינטרה, שכבר היה זמר מפורסם והפך גם לשחקן בסרט "הרימו עוגן" ולא מעט ידיעות על התנהגות בעייתית שלו על הסט וקשרים מפוקפקים שהיו לו עם גורמים פליליים דאג מאייר להשתיק ולהעלים באמצעות קשריו וכספו.

בניגוד לגולדווין בעל האופי הקשה, מאייר היה נוח יותר ובדרך כלל גם נתן יד חופשית לבמאים שעבדו תחתיו. עם זאת, מאייר היה ידוע כחסר רחמים כלפי במאים שלא עמדו בציפיות לאורך זמן וחלקם העידו כי צולקו קשות מהעבודה איתו. מאייר גם היה מפורסם בכך שיצר את רעיון "הילדים הכוכבים" בקולנוע. כוכבים ובעיקר כוכבות צעירות שעבדו איתו, כמו ג'ודי גארלנד למשל, ידעו לספר  שמצד אחד מאייר שימש עבורם כדמות אב ולעתים קרובות גונן עליהם, אך מצד שני הפעיל עליהם לחץ נפשי קשה מאד, והתנהג כלפיהם בקשיחות שגבלה בהתעללות נפשית של ממש. גם אליזבת טיילור סיפרה לימים כי כנערה היא שנאה את השתלטנות של מאייר, וכינתה אותו "מפלצת".

סגנון הניהול הייחודי של מאייר בא לקיצו יחד עם הירידה במעמדה של MGM. לאורך כל תקופת הזוהר של החברה, נאבק מאייר בניקולס שנק – יהודי נוסף שהיגר בצעירותו ממזרח אירופה לארה"ב. שנק היה שותפו של מרקוס לב (שנפטר בשנת 1927 כך שלא הספיק כמעט לנהל את החברה החדשה), ובשנת 1951 הצליח לשכנע את הנהלת החברה שהגיע הזמן להחליף את מאייר.

שנק ובנו של מרקוס לב המשיכו לנסות להצעיד את MGM להצלחה. בשנות ה-1950 החברה עוד הספיקה להפיק כמה קלאסיקות, אך תהליך השקיעה החל. העולם השתנה, שיטת הכוכבים החלה לדעוך, ודור חדש של קולנוענים נועזים הפציע, לצד אולפנים חדשים שהצליחו להיאבק במדיום החדש – הטלוויזיה – טוב יותר מאשר חברת ההפקות הוותיקה. מאז החברה נמכרה מספר פעמים והמשיכה אמנם להפיק סרטים, אך בקצב נמוך בהרבה משעשתה בעבר.

למרות שכבר לא מעט שנים היא איננה חברת ההפקות החשובה ביותר בארה"ב כפי שהייתה לפני 70 שנה, MGM עדיין מוכרת בעולם כולו. כל מייסדיה היו יהודים עניים שהם ומשפחותיהם חיפשו עתיד טוב יותר, ומצאו את מבטחם במדיום החדש. הם מייצגים את הסיפור היהודי-אמריקאי במלואו – אלו שהגיעו מעולם ישן שנחרב, והצליחו בכוחות עצמם להגשים את חלומם, ולמכור חלומות לקהל הרחב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#