לנגב חומוס עם מצה בדמשק: עלילת הדם של המזרח התיכון - בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

לנגב חומוס עם מצה בדמשק: עלילת הדם של המזרח התיכון

היום לפני 179 שנה נעלם נזיר נוצרי בשם תומאסו סמוך לבית כנסת בשוק היהודי של בירת סוריה. יחד איתו נעלם גם תלמידו המוסלמי. מכאן העניינים החלו להדרדר בפראות

תגובות
ציור של הנזיר תומאסו והנער המוסלמי איברהים עמארה

אושי דרמן

תופעה מוזרה במיוחד התרחשה מדי שנה במרחב האירופי בסביבות חודשי האביב. באופן מסתורי דווקא בתקופה זו של השנה, כך נטען, נעלמו לא מעט בני אדם מעל פני האדמה. ממצאי החקירה המאומצת, שהתבססו בעיקר על מז"פ ימי ביניימי מתקדם, קבעו כי אותם נעלמים נפלו קורבן לפולחן יהודי אפל, במהלכו נשאבו מגופותיהם ליטרים של דם נוכרי לצורך אפיית מצות. אלא מה.

היסטוריונים צחצחו חרבות בשאלה מתי והיכן פרצה עלילת הדם הראשונה בהיסטוריה. בנוריץ', אנגליה או בווירצבורג, בוואריה. זה פחות חשוב כרגע לענייננו. מה שכן חשוב הוא שתופעת עלילות הדם נולדה באירופה של ימי הביניים, התבגרה באירופה של הרנסאנס והזדקנה באירופה של העת החדשה. הסיבה לכך פשוטה: היבשת הישנה היתה מאוכלסת ברובה בצאצאיו של ישו, להם - בטיפוח ועידוד הכנסייה - היה חשבון ישן עם היהודים. עלילת הדם היתה דרך אפקטיבית להינקם מאויביהם השנואים ועל הדרך לעשות דמוניזציה לדתם החצופה. החידוש, הלא מרענן בשום צורה, הוא שבניגוד לשאר עלילות הדם, זו שנתאר הפעם לא פרצה באירופה, אלא ממש כאן, לידינו, 60 ק"מ מהחרמון - בדמשק.

האירועים התרחשו בשנות השלושים של המאה ה-19, עת שלט בסוריה המנהיג המצרי הכריזמטי מוחמד עלי, שהדיח את האימפריה העות'מאנית מהשליטה באזור. עלי, שביקש למצוא חן בעיני בני בריתו הצרפתים, העניק למיעוט הנוצרי בסוריה זכויות יתר, חופש פולחן דתי ומינויים נחשקים בעמדות מפתח. האוכלוסיה המוסלמית לא אהבה את הכוח הרב שהחזיק המיעוט הנוצרי ועם הזמן החלה לפתח כלפיו עוינות. וכמו תמיד, אין דרך טובה יותר לפייס יריב מאשר למצוא אויב משותף.

תמונה משפחתית בחגיגת בר מצווה, דמשק, סוריה 1930
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אברהם פאוזי ופני מזרחי

וכך קרה שבתזמון מושלם, ליתר דיוק ב-5 לפברואר 1840 - היום לפני 179 שנה - נזיר נוצרי בשם תומאסו נעלם לאחר שנראה תולה מודעה בכניסה לבית כנסת בשוק היהודי בדמשק, ויחד איתו נעלם גם תלמידו, נער מוסלמי בשם איברהים עמארה. ההנהגה הנוצרית בעיר קפצה על ההזדמנות ובספין מתוחכם הסיתה את המוסלמים נגד היהודים. האחרונים, כך טענו, זקוקים לדם נכרי לצורך טקס סודי שהם עורכים בזמן אפיית מצות לחג הפסח. מי שעמד בראש המאשימים היה הקונוסל הצרפתי ראטי מנטון, שזכה לרוח גבית מראש הממשלה שלו אדולף טייר אשר הקיש כי "אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?".

מכאן העניינים החלו להדרדר בפראות, כפי שמתאר זאת יונתן פרנקל בספרו הנהדר "דם ופוליטיקה" על עלילת דמשק. ספּר יהודי בן 20 בשם שלמה חאלק הובא לחקירה אחרי שהמודעה שתלה הנזיר על דלת בית הכנסת מצאה את עצמה, באורח פלא, תלויה על הקיר מול המספרה שלו. חאלק, שלא עמד בעינויים הקשים, נקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה. בניהם הסוחר דוד הררי ושלושת אחיו, יצחק, אהרון ויוסף, דודם יוסף לניאדו ושני רבנים, משה אבולעפיה ומשה סלוניקלי. כולם נעצרו ועונו למוות, למעט אבולעפיה. במשך שלוש יממות רצופות נמנעה ממנו שינה, כשבין לבין הוא נגרר בחבל שנקשר לאיבר מינו, בעוד המענים מלקים אותו בשוט על כפות רגליו. כשלא היה מסוגל לסבול יותר הצהיר כי ברצונו להתאסלם.

על פי "הודאתו" של אבולעפיה, שהפך למעין עד מדינה, הוא מסר בקבוק עם דמו של הנזיר תומאסו לרב הראשי של דמשק, יעקב ענתבי, ששימש, לפי גרסתו, המוח מאחורי הרצח. הרב ענתבי עבר עינויים קשים, אך הצליח לעמוד בהם מבלי להישבר. בנוסף "תרגם" אבולעפיה עבור החוקרים קטעים מהתלמוד שאישרו, כביכול, כי טקס פולחן הדם הוא חלק מהמסורת היהודית הכתובה.

ציור שמן דמיוני של הצייר דניאל מוריס אופנהיים של רבי יעקב ענתבי בבית האסורים בדמשק, 1851

ארבעה ימים קודם לכן נמצאו באחת התעלות של הרובע היהודי עצמות שהוכרזו מיד כאלו של הנזיר תומאסו. הן נקברו בטקס חגיגי בנוכחות המון משולהב. אף אחד מאלפי הנוכחים בטקס לא חשב לשאול כיצד עצמות כל כך קטנות שהתאימו לבעל חיים כמו חתול או כלב, יכולת להיות שייכות לאדם בעל מידות גדולות כמו הנזיר. במסגרת חקירת היעלמותו של עמארה, המשרת המוסלמי, הואשם מאיר פרחי, ממשפחת פרחי המיוחסת, אחרי הלשנה של משרתו. מי שחשף את פרחי, שהתחבא בביתה של כובסת מוסלמית, היתה לא אחרת מאשתו, שנשברה אחרי שלא הצליחה לעמוד במראה בנם הקטן, שכמעט דימם למוות לאחר שספג 300 מלקות אל מול עיניה.

כל זה היה רק הפרומו לשיאה של תאוות הנקם האובסיסית שאחזה בשלטונות. משלא הצליחו למצוא את הדם המפליל, עצרו 63 ילדים יהודים בגילאי 3-10 ואלה עונו כדי לסחוט הודאה מהוריהם. כאן נעביר את הדיווח לג'ורג' וילדון פריץ, מיסיונר פרוטסטנטי שהגיע לדמשק ב-30 במארס, ודיווח בפירוט על אמצעי העינוי: "מלקות, הטבלת עצורים במיכלי מים קרים, "מכונת ראש" שלוחצת את העיניים עד שהן יוצאות מחוריהן, קשירת חלקים עדינים בגוף ועיוותם עד שהקורבנות כמעט יוצאים מדעתם, עמידה זקופה במשך שלושה ימים, גרירה באזניים עד שהדם פורץ החוצה, נעיצת קוצים תחת הציפורניים של אצבעות הידיים והרגליים, הדלקת נרות מתחת לאף באופן שהלהבה חודרת לנחיריים". להזכירכם, מדובר היה בילדים רכים.

תמונה משפחתית בחתונה יהודית, דמשק, סוריה 1940
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אברהם פאוזי ופני מזרחי

מי שלבסוף הצליחו לבלום את הזוועה היתה יהדות העולם ובראשה משפחת רוטשילד והנדיב סר משה מונטיפיורי. אלו, בשיתוף פעולה עם אדולף כרמיה, לימים שר המשפטים היהודי של צרפת, חשפו את המסמכים המזויפים, עוררו את דעת הקהל העולמית, ולבסוף שכנעו את מוחמד עלי לשחרר את האסירים היהודים ולשים קץ לפרשה. מעז יצא מתוק. עלילת דמשק שימשה כגשר של סולידריות מחממת לב בין יהודי המערב ליהודי המזרח. קורבנות משותפים לסוגה אנטישמית מתועבת, "עלילת הדם", שהטריפה את העולם במשך מאות שנים.

לא רק עלילות דם: עולם יהודי ומלואו בבלוג בית התפוצות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#