האיש שגנב את המוח של איינשטיין ושמר אותו בצנצנת 40 שנה - בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האיש שגנב את המוח של איינשטיין ושמר אותו בצנצנת 40 שנה

תומאס הארווי זכה באפריל 1955 להזדמנות פז: לנתח את גופת הפיזיקאי המהולל שהלך בדיוק לעולמו. מכאן מתחיל סיפור על מדען שנשבה באובססיה לגילוי מסתרי גאוניותו של החוקר הנערץ עליו

תגובות
אינספור אספקטים של חיינו הם תוצאה של שלל גילוייו של הגאון החד פעמי. אלברט איינשטיין, 1933

אושי דרמן

רבים מאיתנו מבלים מדי יום זמן לא מבוטל ברכבת, בדרך למשרד ובחזרה. יש כאלה שמקדישים את הזמן הזה לעבודה, אחרים משתמשים בו כדי לכבות שריפות ביורוקרטיות, והשאר עסוקים בעלעול בעיתונים או בחטיפת תנומה קלה. אבל כמה אנשים אתם מכירים שמנצלים את זמן הרכבת שלהם כדי להרהר במושג הזמן עצמו?

ב-1905 עבד אלברט איינשטיין במשרד הפטנטים של ממשלת שווייץ בעיר ברן. את הדרך למשרד וחזרה העביר ברכבת. שם, כך סיפר, ערך במוחו ניסויים דמיוניים בהם בדק כיצד מהירות האור משפיעה על יחסיות הזמן בין הקרון הנוסע לבין האנשים שעומדים ברציף התחנה. את הניסויים במוחו עיבד לארבעה מאמרים מבריקים - כל אחד מהפכני ופורץ דרך בתחומו.

בתולדות הפיזיקה 1905 מכונה "שנת הפלאות". בזכות ארבעת המאמרים, שלימים כונסו תחת השם "תורת היחסות הפרטית", הפך "העצלן הכרוני" - כפי שכינה את איינשטיין המורה שלו לפיזיקה בתיכון - לאייקון עולמי שמופיע על שערי מגזינים יוקרתיים וזוכה לכבוד מלכים בכל מקום אליו הוא מגיע.

אלברט איינשטיין וד"ר סמואל בלקין, נשיא ישיבה יוניברסיטי, פרינסטון, ניו ג'רזי, ארה"ב, שנות ה-1950
הרברט זוננפלד, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד

אבל יותר מכל מדהימה ההשפעה של אדם אחד על חייהם של מיליארדים. בכל פעם שאתם מקלידים יעד ב-Waze, מפעילים אזעקה מבוססת חיישנים, מסירים שיער בלייזר או לחילופין צופים בראש הממשלה מזהיר מפני איום הגרעין האיראני, דעו שבלי איינשטיין כל זה לא היה קורה - לטוב או לרע. כולם, לצד אינספור אספקטים אחרים ושונים של חיינו, תוצאה של שלל המצאותיו וגילוייו של הגאון החד-פעמי.

גם גיבור סיפורנו הפעם העריך את תרומתו האדירה של איינשטיין לאנושות. אלא שבניגוד אלינו, לו היתה גישה ישירה למוחו. נקפוץ 50 שנה קדימה, התאריך הוא 18 באפריל 1955. על אחת המיטות בבית חולים פרינסטון, ניו ג'רזי, מונחת גופתו של איינשטיין שמת ממפרצת באבי העורקים הבטני. השמועה מתפשטת כאש בשדה חשמלי. הגאון מת. לא עוברות מספר דקות ולמקום נוהרים מדענים, עיתונאים, בני משפחה וחברים. עדויות מתארות אווירה של אובדן מטלטל. "הרגשנו", אמר אחד הנוכחים, "כי יחד עם גופו של איינשטיין יקרסו גם החוקים הפיזיקליים שגילה".

באותו זמן, מספר קילומטרים משם, נפרד גבר צעיר בשם תומאס הארווי מילדיו ואשתו, בדרכו למקום עבודתו בבית החולים. לפני שיצא מהבית, הניחה אשתו בתיקו צנצנת עם עוגיות גרנולה - ארוחת העשר של בעלה. כשהארווי חצה את שער בית החולים הוא הבחין בהמון מתגודד בחוץ. מיד הבין שמשהו יוצא דופן קרה. בכניסה הודיעו לו שימהר לחדר הניתוח.

הארווי וחוקר אורח עם הצנצנות בביתו של הפתולוג
מתוך "Relics: Einstein's Brain", BBC 1994

הארווי, שהיה הפתולוג הראשי של בית החולים פרינסטון, הבין במהרה כי נפלה בחלקו הזדמנות נדירה - לערוך ניתוח שלאחר המוות לאדם החכם ביותר בעולם והגיבור הנערץ עליו. באותם ימים החוק האמריקאי לא קבע תקנות ברורות לגבי ניתוחים שלאחר המוות. הארווי ידע שאין לו הרבה זמן מאחר ואיינשטיין ציווה כי לאחר מותו ישרפו את גופתו, "כדי שאנשים לא יסגדו לעצמות שלי". בעודו מנתח את איינשטיין גמלה בליבו של הארווי ההחלטה. חלפו מספר שעות ובחסות ההמולה הוא חמק מבית החולים, כשבידו הצנצנת שהפקידה בידיו אשתו. אלא שהפעם במקום עוגיות גרנולה, היה שם משהו אחר - נוזל עיסתי ושמנוני, עליו צפו פיסות לבנבנות, דמויות פתיתי שלג.

במשך 40 שנה שמר הארווי על המוח של איינשטיין בצנצנת עוגיות הגרנולה, מגן בחירוף נפש על מוחו של הגאון. אובדן פרנסה, נידוי מהקהילה המדעית - כל אלו לא הצליחו לגרום לפתולוג להשיב את הגניבה. האיש היה חקר את המוח של גיבורו באובססיביות, השתמש במצלמת 35 מ"מ כדי לצלם עשרות תמונות בשחור-לבן של המוח המנותח ולאחר מכן חצה אותו ל-240 פרוסות.

הארווי חתך את המוח המנותח ל-240 פרוסות
מתוך: "Relics: Einstein's Brain", BBC 1994

אחרי שנואש מהניסיון להבין בעצמו את המסתורין, החליט הארווי לשלוח רקמות ממוחו של איינשטיין למדענים שונים, בתקווה שאלו יצליחו לפצח את סוד גאונותו. אחת מהם, מדענית בשם מריאן דיאמונד, קיבלה יום אחד בדואר משלוח. הפעם החליט הפתולוג המדופלם לגוון ושלח את דגימת המוח בצנצנת מיונז. דיאמונד חקרה את הדוגמית וגילתה דבר מעניין. מסתבר שבאזור שאחראי על החשיבה המורכבת והיצירתיות היה מספר גדול של אסטרוציטים - תאים מיוחדים שתפקידם להחזיק את כל רקמות המוח יחד. כמו סופר-גלו, אבל במוח. כעבור מספר שנים גילה חוקר נוסף שלאסטרוציטים יש תכונה מרתקת. הם מסוגלים לתקשר בניהם באמצעות אותות כימיים ובכך הם למעשה יוצרים מצב שמדענים מכנים "מוח בתוך מוח". זה יכול אולי להסביר מדוע איינשטיין חשב על דברים שבני אדם רגילים לא חשבו עליהם. להם לא היה את מה שלו כן היה - "מוח נוסף".

ב-1995, כ-40 שנה לאחר מותו של איינשטיין, סופר אמריקאי בשם מייקל פטרניטי חיפש חומרים לספר חדש. הרעיון לכתוב על המקרה המוזר של האיש שגנב את המוח היצירתי ביותר בהיסטוריה האנושית ניקר במוחו והוא יצר קשר עם הארווי בטלפון. וכשהארווי השמיע הערה אקראית בדבר רצונו לנסוע לקליפורניה כדי להעביר את המוח לנכדתו של איינשטיין, פטרניטי שמע את עצמו עונה ספונטנית: "אני אסיע אותך". במשך 11 ימים חלקו השניים - גבר צעיר בראשית שנות השלושים לחייו, ורופא בן שמונים פלוס - את חלל הרכב, כשבתא המטען נוסע איתם מה שנותר מאיינשטיין.

את המסע ההזוי הזה, במהלכו ביקרו השניים גם בביתו של משורר ההרואין ויליאם ס. בורוז, הפך פטרניטי לספר נפלא בשם "בדרך עם מר אלברט". הספר מסתיים בסצנה בה השניים דופקים על דלת ביתה של הנכדה בקליפורניה, וזו מסרבת לקבל מהם את המוח. ב-2007 הארווי מת. בצוואתו תרם את דגימות המוח שנותרו בידו לבית החולים המקומי בפרינסטון - אותו מוסד רפואי שבו מת איינשטיין ושממנו גנב הארווי את מוחו.

בלוג בית התפוצות – עולם יהודי ומלואו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#