אסכולת פרנקפורט: האינטלקטואלים היהודים שעשו את הסיקסטיז - בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

אסכולת פרנקפורט: האינטלקטואלים היהודים שעשו את הסיקסטיז

בעידן שאחרי מלחמות העולם התחזקה הדעה כי אי אפשר להסביר את המציאות תוך הישענות בלעדית על מרקס. תקשורת ההמונים היא כעת האויב שהופך את האדם לפאסיבי ורדום ו"השיטה" היא למכור לו כל דבר שישאירו כנוע ומרוצה

תגובות
בחזית, משמאל: הורקהיימר ואדורנו. מאחור, בצד ימין: הברמאס. היידלברג, 1964
Jeremy J. Shapiro, Creative Commons

אושי דרמן

מבוכה. זו כנראה המלה שמיטיבה להגדיר את התחושה שחוו מרקסיסטים אדוקים אחרי מלחמת העולם הראשונה. כיצד התפקששה לנו המהפכה הפרולטרית? שאלו את עצמם לובשי חליפות טוויד גבוהי מצח שהתכנסו בסלונים של ברלין, וינה ולונדון. איך דווקא רוסיה, אומה שמורכבת ברובה מאיכרים נבערים, אימצה את האוטופיה הקולקטיביסטית ועל הדרך עיקמה אותה, ולא הגרמנים, האוסטרים, האנגלים או הצרפתים הנאורים? הרי על פי נבואתו של קרל מרקס, האב המייסד, אחרי הקפיטליזם הבוטה שאפיין את אירופה של ראשית המאה ה-20, פועלי כל העולם היו אמורים להתאחד ולשיר בגרון ניחר את האינטרנציונל?

ובעודם מתפלמסים כיצד לשפר את מצבם של הפועלים האומללים, נכנסה המשרתת והגישה להם קרמשניט עם קצפת חמה. באותו רגע ירד להם האסימון. אין ברירה. חייבים "לעדכן גרסה". מוכרחים לשבת על המדוכה ולחשוב על דרך מתוחכמת יותר לשכנע את האספסוף, המכור לאופיום הבורגני, שהוא חי בתודעה כוזבת. כך נולדה אסכולת פרנקפורט.

קצת רקע היסטורי. ב-1930 התמנה הפילוסוף היהודי-גרמני מקס הורקהיימר לעמוד בראש המכון למחקר חברתי באוניברסיטת פרנקפורט, שהוקם בידי המיליונר הגרמני הצעיר ובעל השקפת העולם המרקסיסטית, פליקס וייל. הורקהיימר כינס סביבו חוג אינטלקטואלים מבריקים, בניהם תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, אריך פרום וולטר בנימין. כולם מרקסיסטים, אנשי רוח ויהודים שראו את עצמם כמתקני עולם במלכות קרל הלוי (שם המשפחה היהודי המקורי של קרל מרקס).

ולטר בנימין, 1928

כעבור שלושה עשורים, בשנות השישים, תקבל החבורה את השם "אסכולת פרנקפורט", שם נרדף למסורת אינטלקטואלית של תיאוריה ביקורתית חברתית, שתהפוך לאחד מזרמי המחשבה המשפיעים במאה ה-20. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 עמדו חברי המכון בסכנה כפולה - הן בשל היותם מרקסיסטים והן בגלל היותם נימולים. חלק מהם הצליח להגר לארה"ב, שם הקימו את המכון מחדש בניו יורק סמוך לאוניברסיטת קולומביה. המכון שב לגרמניה ב-1949 אולם חלק מחבריו, כמו מרקוזה ופרום, כבר השתקעו מעבר לים.

המסקנה המרכזית של אנשי אסכולת פרנקפורט היתה שכדי להסביר את מלחמת המעמדות הנצחית בעידן פוסט מלחמות העולם, אי אפשר להישען רק על ניתוחו הכלכלי של מרקס, אלא יש לסנתז בין מספר דיסציפלינות - סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ספרות, מדע המדינה וגם (ולא רק) כלכלה. לטענתם, הופעתה של התרבות הפופולארית בעקבות התעצמות אמצעי תקשורת ההמונים (טלוויזיה, רדיו, מוזיקה וקולנוע) הולידה זן חדש של מלחמת מעמדות. מורכבת, מתוחכמת וקשה לזיהוי ממבט ראשון.

כשמרקס ואנגלס חיברו את "המניפסט הקומוניסטי" באמצע המאה ה-19, הפער בין המעמדות היה מובהק. התעשיינים העשירים של ברלין נהגו לצפות בקונצרטים, בעוד הפועל הפשוט לא חלם על כך. היום, טענו אנשי האסכולה, כולם - העשירים והעניים - צופים בטלוויזיה. את ניצול הפועל בידי בעל המפעל במאה ה-19, החליף מבוך עכברים אנושי שמורכב מפיקסלים מרצדים, אמצעי תקשורת פוליפוניים וטכנולוגיה מתקדמת שהכניסה לבתי הפועלים את המקרר, מכונת הכביסה והברביקיו המתקפל. כל אלו יצרו מפלצת, כור מצרף בורגני שבו התגמולים - גגות הרעפים האדומים, פיסת דשא בחזית הבית ומכונית לכל פועל - הם האמצעים בהם משתמשים בעלי ההון כדי לגרום להמון להישאר כנוע ומרוצה.

לטענת הוגי האסכולה, האדם המודרני אמנם הכריע את הטבע באמצעות התקדמות המדע והטכנולוגיה והצליח לשפר את מצבו החומרי, אולם במקביל הפך לפאסיבי ורדום, נתון בלימבו בולמוסי של צריכה ומכור לגירויים מסיחי דעת שהמציאה "השיטה". הכל כדי לסמם אותו ולמנוע מבעדו לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, לחוות אהבה אמיתית ואושר. את המונחים הקלאסיים של האידיאולוגיה המרקסיסטית - "אמצעי ייצור", "יחסי ייצור" וכו' - החליפו הוגי האסכולה במושג "חרושת תרבות": מעין מפעל לייצור תכנים בכל המדיות, שאומר לאנשים מה לרצות, מה לחשוב ואיך להתנהג, ובדומה ללאומיות ולמוסד המשפחה מבית מדרשו של מרקס הישן, משמש מעין מסך עשן, מניפולציה צינית שכל ייעודה להרדים.

קרל מרקס בדמות "משה המודרני", מביא לעמי העולם את ספרו "הקפיטל", כתורת הצדק החברתי. גלויה. צרפת, 1906
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אוסף ז'ראר בנואה, ניס, צרפת

במלים אחרות, "חרושת התרבות" מילאה את זמנם הפנוי של אנשים בבידור כדי להסיט אותם מהשעמום שנוצר כתוצאה מעבודתם האוטומטית. מבול המוצרים, תכניות הטלוויזיה, תסכיתי הרדיו, הפרסומות, שלטי החוצות, הרחש-בחש האורבני, הינו כל כך אינטנסיבי שהוא אינו מאפשר לאזרחים לזהות שהם מנוצלים, ובכך נמנעת התנגדותם למערכת החברתית-כלכלית.

שעתם הגדולה של חברי אסכולת פרנקפורט הגיעה בשנות השישים בארה"ב. ההיפים מסן פרנסיסקו, אנשי "תרבות הנגד" והתנועה לזכויות האזרח חיפשו את האשמים במצב ואנשי האסכולה סיפקו להם את הנמסיס המושלם: השיטה, המנגנון, אותו מונוליט ענק וממורכז, המתנהל מעצמו על פי היגיון מכני, אדיש ומנוכר לסבל אנושי ולחלומותיהם של בני אדם. וכך לצלילי הטקסטים המושרים של ג'ניס ג'ופלין, בוב דילן וג'ואן באאז, עם עשן המריחואנה המסתלסל, הם קראו בהתלהבות את כתבי אדורנו ומרקוזה. והתמכרו.

יש לומר בכנות: מהפכת האהבה של שנות השישים לא היתה סוציאליסטית במהותה, אלא קוקטייל לא מגובש של רעיונות חצי אפויים: אינדיווידואליזם קיצוני, אהבה חופשית, שאיפה לאותנטיות ותשוקה להשתחרר מ-"השיטה" ולהיות "נאמן לעצמך". כעבור 20 שנה, כשההיפים האלה התעוררו, הם הביטו במראה וראו שם יאפים קונפורמיסטים ומרוצים מעצמם. בקיצור, כל מה שהם תיעבו לפני שני עשורים. ארה"ב היתה אז בשיאו של גל קפיטליסטי, ולפחות בספרה הציבורית-אזרחית השפעתם של אנשי האסכולה כמעט נעלמה.

באקדמיה, לעומת זאת, התיאוריה הביקורתית של אנשי אסכולת פרנקפורט הפכה לאחד מאבות המזון בקתדרות למדעי הרוח. בעיקר באירופה ובהמשך בארה"ב. מרקוזה, אדורנו, בנימין וממשיך דרכם יורגן הברמאס, נחשבים בצדק למייסדי השיטה הניאו-מרקסיסטית וחלוצי הפוסט מודרנה. מבקריהם מהימין טוענים כי הגותם החריבה את האקדמיה והניחה את התשתית לשיח אובסיסיבי בפוליטיקה של זהויות, דיכוי "האחר", הסללה, הדרה ושלל ירקות. אבל גם יריביהם האידיאולוגיים הגדולים ביותר חולקים להם כבוד ואינם מערערים על תרומתם העצומה למחשבה ולרוח האנושית.

עולם יהודי ומלואו – בלוג בית התפוצות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#