סה בון פור לה מוראל היהודי, ולכל העולם - בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","type":"htzMobileApp","items":[]}

סה בון פור לה מוראל היהודי, ולכל העולם

כשז'ראר בליץ ראה את המתים המהלכים ששרדו את השואה, צץ בראשו רעיון: אם רק יוציא אותם לחופשה, יחזיר להם את תאוות החיים עם אהבתו לפעילות ימית. עשור אח"כ, "קלאב מד" הפך ללהיט

תגובות
חוף אלקודיה, תחילת שנות החמישים
ארכיון קלאב מד

עדי אקוניס

חופשה ב"קלאב מד" נחשבה תמיד לכזו המכוונת קודם כל לעשירי העולם. אתרים אקזוטיים בלב אזורים מבודדים המעניקים חופשת הכל-כלול במובן המקורי והרחב של הביטוי: אוכל, בילויים, ספורט, הפעלות, מנוחה וחברה טובה. אבל הרבה לפני שהתהווה קונספט החופשה הזה, תחילת הדרך היתה סביב רעיון אידאליסטי של שני יהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה ורק ביקשו לעשות לטובת הניצולים.

ז'ראר בליץ נולד ב-1912 באנטוורפן, בלגיה, למשפחה יהודית אדוקה של יהלומנים עם חיבה יתרה לספורט מים. אביו, מוריס, ודודו, שנקרא גם הוא ז'ראר, היו חברי נבחרת בלגיה בכדורמים שזכתה בשתי מדליות אולימפיות ב-1920 ו-1924. גם ז'רארד שלנו קפץ לבריכה המשפחתית והשתתף בצעירותו בכמה תחרויות בינלאומיות בשחייה וכדורמים.

כשהנאצים כבשו את בלגיה, הצליחה משפחת בליץ לברוח והגיעה לדרום צרפת, שהיה עד אז אזור מוגן יחסית. בגיל 18 הצטרף בליץ לפלוגת עילית של הרזיסטנס שהורכבה רובה ככולה מאתלטים ונלחמה בנאצים עד סוף המלחמה. גם בסופה לא מיהר בליץ לחזור למשפחתו ויחד עם חברים נוספים מהמחתרת, סייע לניצולי שואה לנסות לחזור לבתים שנאלצו לנטוש. זו היתה משימה לא פשוטה, לעתים כמעט בלתי אפשרית. במשך מספר חודשים עברו בליץ וחבריו ממחנה פליטים אחד למשנהו עד שהגיעו לאלקודיה, חוף טורקיז בתולי באי הספרדי מיורקה, לא רחוק מחופי החצי האי האיברי.

ז'רארד בליץ (מימין) וז'ילבר טריגנו, שנות השבעים
ארכיון קלאב מד

בליץ התאהב ברצועת החוף והחליט שיקים בה מחנה נופש לניצולי שואה, בו יטופלו באמצעות מים. הוא נזכר באלפים הרבים של ניצולי השואה שראה בחודשים שעברו מתום הקרבות - מתים מהלכים, ללא ניצוץ בעיניים - ושם הבריק בראשו הרעיון: אם רק היה לוקח אותם לכמה שבועות, יום-יום לים, יכול היה לרפא אותם ולהחזיר להם את תאוות החיים.

בליץ שכר את חלקת החוף מבעליו המקומי, אך הואיל ולא היה בעל אמצעים, לא היה ברשותו הכסף לבניית מלון או מבנה כלשהו. הוא החליט שהמקום יתבסס על אירוח באוהלים, אך גם את אלה לא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש. ב-1946 חזר לבלגיה בניסיון לגייס תמיכה במיזם שלו, אך שום בעל עסק, גם אם השתכנע בכנות ובטוהר המטרה, לא הסכים להשאיל לו עשרות אוהלים ללא תמורה. משניסיונותיו בבלגיה כשלו, שב בליץ ב-1949 לצרפת ויצר קשר עם ז'ילבר טריגנו, יצרן אוהלים שעבד בעיקר עם הצבא.

טריגנו נולד ב-1920 והיה שחקן תיאטרון וקומיקאי באלג'יריה. כמו בליץ, גם הוא הורד מהבמה עם הכיבוש הנאצי ונאסר עליו להופיע. בתום המלחמה, כשרצה לחזור לבמה, אביו מנע ממנו את הגשמת החלום והאיץ בו להצטרף לעסק המשפחתי בפריז. כשנכנס בליץ לבית העסק וביקש לבדוק את האפשרות לקבל אוהלים, טריגנו השתומם ושאל לשם מה הוא זקוק להם ואז סיפר בליץ על תוכניתו. טריגנו שמע, התלהב והתאהב ברעיון עד כדי כך שהציע לבליץ שותפות: החולם הבלגי ירפא את הנופשים באמצעות מים וטריגנו יופיע מדי ערב, ישעשע את הנופשים וירפא את נפשם הדואבת בהומור. את האוהלים הם קיבלו מטריגנו האב, ללא תשלום.

מודעה בצרפתית לחופשה במועדון הראשון באלקודיה
מתוך ספר החברה, קלאב מד

טריגנו ובליץ הקימו בצרפת עמותה ללא מטרות רווח והמשיכו לאלקודיה. ב-1950 הם פתחו שם את שעריו של קלאב מד הראשון והציעו, בפעם הראשונה בהיסטוריה של התיירות העולמית, חופשה על בסיס הכל-כלול. המוטו של בליץ היה: "המטרה בחיים היא להיות מאושר. המקום להיות מאושר הוא פה. הזמן להיות מאושר הוא עכשיו". לא מפתיע, אם כך, שבשנות השישים גילה בליץ את הזן-בודהיזם והפך למאסטר יוגה בעל שם עולמי.

כפי שתכננו השניים, בליץ טיפל במהלך היום באנשים בפעילות ימית - מה שהפך עם השנים ל-DNA של קלאב מד, וטריגנו שעשע במהלך הערב. בסוף כל מופע הוא היה מעלה את העובדים על הבמה וכך החלה עוד מסורת שהפכה עם השנים אייקונית ברשת. אורחי קלאב הגיעו לזמן ממושך יחסית של כמה שבועות, דבר שהתאפשר בין השאר בזכות החוק הצרפתי שנחקק באותה העת - חופשה שנתית מנדטורית בת חמישה שבועות לכל עובד (וואקאנס).

ב-1955 הבינו בליץ וטריגנו שהעסק שלהם באלקודיה הפך לאופרציה מורכבת. הם סגרו את העמותה והקימו חברה עסקית. בתחילת 1957 החליטו להתרחב ופתחו מועדונים בצ'פלו ובסיצליה לפי אותו עקרון פשוט: לינה באוהלים או חושות ופעילות לאורך היום והערב. היה זה בעיקר טריגנו שהתנגד נחרצות לחדרים גדולים ומפנקים, מכשירי טלוויזיה וטלפון או כל דבר אחר שיכול היה לגרום לאורח לרצות להישאר בחדר, ללא פעילות.

עובדי המועדון מבדרים נופשים באי ג'רבה, תוניסיה, 1960
ארכיון קלאב מד

בליץ וטריגנו היו יהודים חילוניים אבל התגאו מאד בדתם. עד שנות השמונים היו כמעט 80% מהעובדים במועדוני קלאב מד - יהודים. הערכים שקלאב מד התבסס עליהם במקור היו ערכי השוויון: בלי דת, בלי פוליטיקה, בלי מעמדות ורצון אמיתי לשפר את האדם. הקונספט של הקלאב הכיל ערכים דומים שהתכתבו היטב עם היהדות: משפחה, ילדים, קהילה וחיבור. לכן, למשל, השולחנות לא היו זוגיים או עבור מספר מצומצם של אנשים אלא לעשרה ויותר, כך שיכילו כמה שיותר מסובים ויאפשרו להם להכיר גם זרים ולהתחבר עם אנשים גם אם לא היה מכנה משותף ראשוני.

טריגנו ובליץ היו גם ציוניים נלהבים. ב-1961 הגיע טריגנו לישראל לחפש מקום להקים בו כפר נופש. דוד בן-גוריון זיהה מיד את הפוטנציאל והזמין אותו לסיור אווירי לאורך חופי הים התיכון. כשעברו השניים מעל אכזיב, טריגנו ידע שמצא את המקום שחיפש. בן-גוריון נתן לו את השטח ללא עלות והקלאב מד הראשון בישראל יצא לדרך. באותה שנה הגיע למקום אורח מכובד ביותר: הברון רוטשילד. למרות עושרו ומעמדו הרם, לן רוטשילד בחושה, ממש כמו האחרים ולמרבה הפלא - נהנה מכל רגע.

למעשה, רוטשילד כל כך התלהב מהרעיון שמיד הציע לבליץ וטריגנו להיכנס כשותף עם אסטרטגיה להתרחבות וגדילה. רוטשילד העביר את הכסף, הפך לשותף והחברה הונפקה ב-1965. עם השנים, ואחרי התרחבות גדולה, נקלעה קלאב מד לקשיים כלכליים שאיימו על המשך קיומה. באמצע שנות התשעים היא נרכשה על ידי תאגיד הרכב "פיאט". כיום, רוב המועדונים כבר לא מספקים אוהלים וחושות אלא חדרים מפוארים ואירוח יוקרתי, אבל הפעילות הימית והבידור הם עדיין הקונספט המוביל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#