"מלים נרדפות" מייתר את כל המלים הנרדפות לתיאורו

בעזרת הקשר בין פרפורמנס גופני למבט אנרכיסטי מנסח נדב לפיד שפה רדיקלית שמהדהדת ייאוש וצער, תסכול שרחוק מלהיות מנוכר, ומזקק מתוכו ביטוי מובהק של אהבה נכזבת

אוהד לנדסמן
אוהד לנדסמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"אי אפשר שלא לחשוב על הקולנוע המאוחר של גודאר "
"אי אפשר שלא לחשוב על הקולנוע המאוחר של גודאר "קרדיט: Guy Ferrandis / SBS Films
אוהד לנדסמן
אוהד לנדסמן

“מלים נרדפות”, סרטו החדש של נדב לפיד, רודף אותי מאז שצפיתי בו ומקשה עליי למצוא עבורו את המלים המדויקות. מטלטל? מסעיר? מקורי? מהפנט? הכל נכון, אבל בכל זאת. כמו כל אותן קללות עסיסיות שפולט יואב, גיבור הסרט, כדי לגדף את מולדתו ישראל, האם יכול להיות מקום לכל אלה בבת אחת? האם סרט יכול להיות מוכל בתוך מידותיהן הצרות של כל אותן מלים נרדפות?

קולנוע הוא גם שפה, כמו שאמר פעם מבקר הקולנוע הצרפתי אנדרה באזן, ומקומה של השפה בסרט הזה הוא קריטי כי הגיבור מטיל עליה תפקיד שגדול על מידותיה. היא אמורה לכונן זהות לאומית ופוליטית חדשה ומחיקתה אמורה לרוקן את הזהות הקודמת ממשמעות. בסופו של דבר המסע נכשל, ושני המסומנים, ישראל וצרפת, הופכים לארצות נרדפות, זהות בקלקלתן.

מלים נרדפות לכשעצמו הוא חיפוש מסעיר, אפילו מרטיט, אחרי שפה קולנועית אחרת, רדיקלית, שמייצרת קשר בין פרפורמנס גופני למבט אנרכיסטי. בעזרת השפה הזו, שמלים הן רק חלק מזערי ממנה, מנסח לפיד זעקה מהדהדת של ייאוש וצער, תסכול שרחוק מלהיות מנוכר, ומזקק מתוכו ביטוי מובהק של אהבה נכזבת. השפלת עיניו של יואב אל עבר מדרכות פריז, אקט תקיף המסרב להכיר ביופייה של "עיר האורות", הוא גם ניסיון לבנות מבט קולנועי אחר, כזה המתחשב פחות בתשוקותינו כצופים ומלכד אותנו בעל כורחנו עם דמות שאינה מעוררת הזדהות כה בקלות.

אי אפשר שלא לחשוב על הקולנוע המאוחר של גודאר במהלך הצפייה במלים נרדפות ועל האופן בו הסימביוזה הטבעית בין דימוי לבין סאונד נפרמת בו ונקשרת במקוריות בכל סצנה וסצנה מחדש. אבל גודאר המאוחר מתייחס לישראל בחד-ממדיות ובשטחיות פוליטית, ובסרטים כמו Notre Musique או In Praise of Love הוא מעצבן יותר מאשר מעורר מחשבה עמוקה. לפיד, לעומת זאת, משתעשע בדיאלקטיקה הגודארית תוך שהוא מספק מבט פנימי, מורכב, מסועף ואמין על המצב הפוליטי העכשווי, כזה המבוסס על ממד אוטוביוגרפי המעניק לו מן הסתם תוקף ולגיטימציה ("פוסט-טראומטי"? אולי, אבל זו בדיוק המלכודת שמטמין לנו לפיד - כמה מוגבל השימוש המופרז במלה הזו בחשיבה על קולנוע מקומי).

"לא זכורה לי נוכחות גברית מעורטלת כה מרשימה בעיר האורות הקולנועית"
"לא זכורה לי נוכחות גברית מעורטלת כה מרשימה בעיר האורות הקולנועית"צילום: Guy Ferrandis / SBS Films

הממד ההומו-אירוטי במלים נרדפות, שחזק כאן יותר מבכל סרטיו האחרים של לפיד, והזכיר לי קצת את הקולנוע של ז׳ואו פדרו רודריגז (במאי החביב מאוד על לפיד) מהדהד משמעויות גיאו-פוליטיות. המיניות הנוטפת מגופו המושלם של טום מארסייה (לא זכורה לי נוכחות גברית מעורטלת כה מרשימה בעיר האורות הקולנועית מאז דניס לבאן ב״מנועים קדושים״) הופכת לאטרקטיבית בעיניו של הזוג הצרפתי שלוקח אותו תחת חסותו בגלל, ולא למרות, האלימות שטבועה במקום ממנו מגיע הגוף הזה.

כשיואב פורץ בריקוד בבר הפריזאי זה הופך לאקסטטיות קולנועית שמטריפה את החושים, קצת כמו הרגע שבו אותו דניס לבאן שורף את רחבת הריקודים אצל קלייר דני. אבל זהו גם רגע אלים ומטריד. וכשיואב שוכב על גבו, דוחף אצבע לישבנו ומגדף בעברית לבקשתו של צלם הפורנו שמרקד סביבו, קשה שלא להבין את הסצנה באופן רפלקסיבי כניסיון לתאר את דינמיקת יחסי הכוח בין במאי ישראלי מוכשר, שמכיר היטב את כל הרפרנסים האלה, לבין קהל מבקריו באירופה. אילו סיפורים הוא אמור להעניק ליד האירופית המושטת אליו ומה יקבל ממנה בתמורה?

המצלמה של שי גולדמן תמיד נמצאת במקום הנכון, מחליפה מיקום וזווית באלגנטיות מינימלית כדי ללטף את הדמויות באינטימיות חושנית, אבל גם לשמור על מידת ריחוק כשצריך. היא לוכדת את הזעם של יואב ומחצינה את תחושת הזרות והניכור שלו לסירוגין. אבל את החיות הפראית של התנועה חותכת סכין העריכה החדה של ערה לפיד ז״ל ונטע בראון, ומעניקה לסרט קצב מדויק ללא שנייה מיותרת של עודף מנייריזם או סנטימנטליות.

"מלים נרדפות" הוא סרט גדול שראוי למסך הגדול. הצפייה בו היא חוויה מפעימה ומטלטלת שמייתרת את כל המלים הנרדפות שמחוייבות לתאר אותה. ארבעה כוכבים וחצי

אוהד לנדסמן

אוהד לנדסמן | |דוקטוק

דוקטוק (doctalk) הוא בלוג המוקדש לכתיבה על קולנוע תיעודי בארץ ובעולם. בעקבות הפופולריות ההולכת וגוברת של הקולנוע הדוקומנטרי ולאור העניין הביקורתי והאקדמי בתחום, בלוג זה מנסה למלא חלל מקומי. דיווחים, ביקורות והרהורים על עשייה קולנועית שממשיכה להמציא עצמה מחדש שוב ושוב. לפוסטים קודמים: doctalk.co.il

ד״ר אוהד לנדסמן הוא מרצה וחוקר קולנוע תיעודי המלמד בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה שבאוניברסיטת תל אביב ובמחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל. את עבודת הדוקטורט שלו השלים במחלקה ללימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק. כתביו התפרסמו בכתבי עת אקדמיים ומגזינים רבים.

כתבות מומלצות

מליאת הכנסת

ביטול העמלה ברכישת כרטיסי קולנוע מתעכב - ועוד הצעות חוק שנדחו היום בכנסת

ג'וליה רוברסט וריצ'רד גיר בסרט "אשה יפה"

ג'וליה רוברטס: הסרט "אשה יפה" לא היה מופק כיום בהוליווד

איילת שקד בסרטון.

"שחור זה יפה" זה כל כך סיקסטיז. עכשיו, מתברר, פאשיזם זה סקסי

חתול עצל. את קורות החיים אפשר להגיש החל מ-2025

המשרה: בטלה מוחלטת לשארית חייך. המשכורת: 2,200 דולר לחודש

משה פייגלין, ב-2008

"תם השלב הציוני, הדלק אזל ממנו" | משה פייגלין, גרסת 1995

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ