35 פנטזיות היסטוריות מבלי להתחשב בהיסטוריה - ללא נחת - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

35 פנטזיות היסטוריות מבלי להתחשב בהיסטוריה

רשימת "הפנטזיות השמאלניות שלא יתגשמו" של רוגל אלפר, מניחה שמה שמטריד את הדעת כעת יוסיף לעשות כן גם בעוד עשרות שנים. זה ממש לא המצב: בטח לא כשכוח גדול אחר כבר כאן

תגובות
31 במאי 1988 - מיכאיל גורבצ'וב ורונלד רייגן בסיור בכיכר האדומה
IRA SCHWARTZ / AP

“לא תקום מדינה פלסטינית... אף מתנחל לא יפונה מהתנחלויות בשטחים... האליטה הישנה לעולם לא תשוב לשלטון" - וכך הלאה. גם אם הטקסט של רוגל אלפר על "35 פנטזיות שמאלניות שלא יתגשמו", איננו בדיוק עונה על הקריטריונים הקלאסיים של מאמר דעה (מורכב מ-35 סעיפים בסגנון זה ללא פירוט נוסף), נראה שבכל זאת יש טעם להתפלמס איתו קלוֹת, או ליתר דיוק עם הרעיון שבבסיסו. קל וחומר כשמדובר ברעיון שבו אוחזים שמאלנים רבים וטובים נוספים. הטענות שמכאן הכל רק יידרדר עוד יותר - בגלל הילודה, בגלל הדמוגרפיה, בגלל שלטון הימין הנצחי, בגלל שהוא משנה את כללי המשחק בעודו מתנהל - הן הרי חלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי בשמאל.

בגדול, אפשר לקרוא לרעיון שזורם מתחת לטיעונים האלה: המפנה הא-היסטורי של ההיסטוריה. כלומר, הדבר היחיד שההיסטוריה לימדה אותנו בוודאות (שהיא בלתי צפויה בעליל) - דווקא הוא ישתנה. ההיסטוריה תהפוך את עורה ותיעשה רישום מדוקדק, גם אם מועצם, של כל מגמות ההווה. בחוגים מסוימים קוראים לזה "תסריט גרוע".

אם לא היינו בעיצומה של תקופה היסטורית כל כך כאוטית, היה אולי טעם לענות לאלפר ולדומיו באותו מטבע. כלומר, לשחק את משחק חיזוי העתיד על פי הפרמטרים של ההווה. או אז, אפשר היה להצטדק ולטעון למשל שהתמוטטות משטר האפרטהייד ב-1990 היתה, כנראה יותר מהכל, תוצאה של תזוזות גלובליות טקטוניות שהתרחשו הרחק בכלל מדרום אפריקה – ושבאותו האופן זה יכול לקרות גם לנו.  

הפגנה נגד משטר האפרטהייד בסווטו, יוהאנסבורג, אחרי מותה של נערה שחורה בכלא. אוקטובר 1976
AP

בזמנו, ארה"ב אמנם נקטה רטוריקה של גינוי כלפי האפרטהייד, בדיוק כפי שהיא עושה כלפי הכיבוש הישראלי בשטחים, וב-1986 אף הגדילה והעבירה בקונגרס שורה של סנקציות נגד ממשלת בותה, אבל כל עוד נמשכה המלחמה הקרה - היא הבטיחה את שרידות המשטר מאחורי הקלעים. הלבנים הרי היו "אנטי-קומוניסטים", הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) של מנדלה מומן בחלקו על ידי הסובייטים, והמאבק הבין-גושי פעל את פעולתו. דרום אפריקה היתה בסך הכל עוד זירה שבה התנהלה מלחמת חסות (פרוקסי) בין כוחות האור לכוחות השחור. 

רק עם נפילת הגוש הסובייטי ב-1989 ועם הסכמה אמריקאית בשתיקה, פנה הנשיא החדש פרדריק דה קלרק למסלול של הסכם. ללמדנו שבעולם הגלובלי, אי-יציבות מקומית היא הרבה פעמים נגזרת של אינטרסים רחבים יותר ורחוקים יותר, שלעתים כמעט שאינם מנהלים זיקה עם "השטח". יום אחד הם פשוט מתהפכים, ולא נודע כי בא איש לקרבם.  

ולא שאת נפילת הגוש הסובייטי עצמו מישהו חזה. או את "האביב הערבי". וגם בישראל, ההסכמה למדינה פלסטינית נחשבה בשנות השמונים לשיקוץ, רק פירור מתוך האוכלוסייה היהודית תמך בה, ובהתאם אך ורק מפלגה אחת התייצבה מאחורי הפתרון הזה בגלוי (רק"ח, לימים חד"ש). הנתון הזה התהפך על פיו שנים ספורות אחר כך, לאחר חתימת הסכם אוסלו א' על מדשאות הבית הלבן. וגם זה התהפך בהמשך. ואולי עוד יתהפך שוב.

ואולי גם לא, זה לא העניין. כל אלה היו, כאמור, טיעונים לגיטימיים עבור מאמר שהיה נכתב בשנת 2002, גג 2008. כרגע, בזמן כתיבת שורות אלו, אנחנו נמצאים באיבו של שינוי דרמטי בהרבה מנפילת הגוש הסובייטי. זה איננו רק שינוי גיאופוליטי, אלא מפנה אפיסטמולוגי, כלומר מהפכה באופן שבו אנחנו תופשים וחווים את העולם.

הפגנות נגד צבא מצרים בכיכר תחריר, 25 בנובמבר 2011
AP

המהפכה הזאת עומדת על שתי רגליים: הראשונה היא התפנית הטכנולוגית ששינתה לחלוטין את הצורה שבה אנחנו מתקשרים, מפיצים מידע וידע ומנהלים שיח ציבורי וחברתי, בד בבד עם הפיכתנו לשקופים לחלוטין בעיני מוקדי הכוח ונתונים יותר מאי פעם למניפולציות. זו מהפכה שרחוקה עדיין מלהיות מובנת כל צורכה, מה עוד שהיא מוסיפה ומשתנה.

הרגל השנייה היא ההתחממות הגלובלית שהולכת ומשנה את כל מרקמי החיים המוכרים לנו. בספר "The Uninhabitable Earth" שיצא לאחרונה ומבוסס על כתבה שפורסמה לפני שנתיים ב"ניו יורק מגזין" תחת כותרת דומה, חוזה העיתונאי האמריקאי דיוויד וואלאס-וולס (לא להתבלבל עם הסופר דיוויד פוסטר וואלאס), שההתחממות האקלימית תהיה למאה ה-21, מה שהמודרניזם היה למאה ה-19: הפריזמה שדרכה ייקלטו וייתפשו כל מערכי החיים. כיוון שאין תחום בחיינו שלא יושפע על ידה, מעכשיו ועד בכלל, היא תיהפך למסגרת המשמעות שדרכה אנחנו תופשים דברים וממשיגים אותם.

כך לדוגמה, במציאות שבה ב-30 השנים הקרובות ערים רבות במזרח התיכון ייהפכו יבשות ובלתי אפשריות למגורים (כך גם לפי הדו"ח השמרני של הפאנל הבין-ממשלתי של האו"ם מ-2018), תחל נדידת עמים אדירה שתשים ללעג את ההיסטריה ממיליון הפליטים הסורים ששינו את פני אירופה והעולם בשנים האחרונות. אגב, גם הסורים הם קורבנות של מלחמה שהחלה לאחר שבצורת חסרת תקדים הניעה אלפים מהכפרים למרכזי הערים ויצרה לחץ עצום על הכלכלה המקומית. וואלאס-וולס נוקב במספר 250 מיליון פליטים. וזו בסך הכל בעיה אחת מתוך אינספור - כאלה שניתנות לצפייה וכאלה שאינן ניתנות לצפייה. כולן ינחתו עלינו במקביל, ובאופן רב-מערכתי.

פליטים סורים בחופי האי היווני לסבוס, נובמבר 2015
AP Photo/Santi Palacios

בתנאים האלה, אורח החיים שלנו עתיד לספוג פגיעה כל כך עזה, ועמו גם רשתות המושגים שמתארים ומעצבים אותו, עד שמסגרת הדיון הנוכחית עשויה להיוותר חסרת רלוונטיות עד אבסורד. ממש כמו אותם דיונים סכולסטיים בימי הביניים בשאלת מספר המלאכים שאפשר לדחוס על ראש סיכה.

ואם נחזור לסיום לטור של אלפר, הרי שהאירוניה כאן צועקת את עצמה. בניסיונו להצביע על הנרקיסיזם כביכול של השמאל, השקוע לדידו בפנטזיות ילדותיות ומקונן על עולם שכבר לא ישוב, הוא עצמו חוטא באותו הדבר בדיוק, וכך גם שאר האוחזים בגישה הא-היסטורית. הם מדמים לחשוב שהכל סובב סביבם ושמה שטורד כרגע את מנוחתם, יוסיף לעשות זאת גם בעשרות השנים הקרובות, ללא התחשבות באף כוח כבידה אחר שפועל על המערכת. ובכן, הוא פועל, הוא אמיתי, והוא מצמית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#