שובם של קורבנות האדם - פרצוף חמוץ - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

שובם של קורבנות האדם

סיפור עקדת יצחק הניח לכמה אלפי שנים את העולה האנושית בבוידעם הגלותי של העם היהודי. והנה, בחסות בנט ורגב, מחזירים עטרה ליושנה בטקס פרס ישראל ובטקס הדלקת המשואות

תגובות
עקדת יצחק, ציור
Uffizi Gallery

את סיפור עקדת יצחק מלמדים בבתי הספר שלנו, בוודאי מאז שמשרד החינוך נשלט בידי חובשי הכיפות הסרוגות, כ"מופת של מסירות נפש ואמונה באלוהים", ככתוב בוויקיפדיה.

נכונותו הנוראה כדי זוועה של אב, מתוך אמונה קנאית ואווילית במשהו, להעלות את בנו יחידו קורבן, כלומר לרצוח במו ידיו את בנו, בדקירה או בשריפה, בלי שום סיבה וללא כל מטרה, רק מפני שכך נאמר לו לעשות, ולא הוסבר לו אפילו על מה ולמה, מוצגת לילדי ישראל כמופת, שכמובן ראויה לחיקוי, של מסירות נפש ואמונה נכונה ואהבת ישראל. ככה.

מנקודת מבטו של ילד שלומד את זה מדובר באימה צרופה. מלמדים אותו שאהבת אביו לאיזה אל בלתי נראה שאוהב משום מה קורבנות אדם רכים וזכים על האש, גדולה עד כדי כך שאבא שלו מוכן בכל רגע ובלי היסוס לרצוח אותו כדי לרצות את האלוהים הזה, כדי להוכיח לו שהוא, אביו, אוהב אותו, את אלוהיו, יותר מאשר את בנו. אב שמוכן לרצוח את בנו היחיד למען השם יתברך ויתקדש ויתגדל וכל זה. זה הרי נורא. זוועת אלוהים ממש.

מימין: איריס יפרח, בת גלים שער ורחלי פרנקל בכנסת, ב-2014
אמיל סלמן

אז אולי כדי לרכך במעט את אימת המוות שמפיל הסיפור הזה על ילדים, הוסיפו ולימדו בימי קדם שלפני הבנטיזציה של מערכת החינוך, שכל הסיפור, שבסופו אלוהים מוותר לאברהם על שחיטת בנו, לא בא אלא כדי ללמד את בני ישראל להפסיק להקריב קורבנות אדם, כפי שהיה נהוג כנראה אז במקומותינו, ותחת זאת להקריב, כלומר לעשות על האש, נתחי פרות וכבשים והמבורגרים ונקניקיות וחתיכות מתרנגולות. סבבה. אולי לא מבחינת הטבעונים והצמחונים, אבל בטח מבחינת הילדים, שבמקומם מקריבים עכשיו חיות אחרות.

אבל האומנם פסה מארץ ישראל ומעם ישראל הקרבת קורבנות האדם ולא תשוב עוד לעולם?

השאלה הדי מוזרה הזאת צצה לה פתאום, כי הנה זה לנו שנה שנייה ברציפות שמשרד החינוך, תחת שרביטו של חובש הכיפה הזעירה בנט, מעניק פרס ישראל - שהוא הפרס העילאי של מדינת היהודים - לאשה ששכלה, שהקריבה לכאורה, שני בנים זכרים על משמר או אהבת הארץ. בשנה שעברה זכתה בפרס מרים פרץ תבל"א, ששכלה שני בנים חיילים, והשנה הזוכה היא רונה רמון ז"ל, ששכלה בעל ובן טייסים.

רמון בביתה, ב-2016
תמי בר-שי

אם נוסיף על כך את בחירתה של שרת התרבות מירי רגב בשלוש הנשים ששכלו את בניהן בפיגוע החטיפה והרצח שקדם למבצע "צוק איתן" להשיא משואה בטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות, בחירה שגם היא נתפשת כאן כמין סוג של פרס לאומי, הרי לנו מסר כפול ומושלם, מטעם הממונים על החינוך והתרבות, כלומר על נפש האומה: ראשית, זאת אשר אנו מבקשים מנשות ישראל ומזכים אותן על כך בפרסים וכיבודים - להקריב לכאורה (כי זה לא מה שהן עשו, אבל כך מתייחסת לזה המדינה) את זכרי משפחותיהן על מזבח קדושת העם והמדינה. ושנית - העלתה של העולה האנושית, של קורבן האדם, לדרגת הגבוהה ביותר מטעם המדינה, והחזרת עטרת הקרבת קורבנות האדם ליושנה, לפני שסיפור עקדת יצחק שבוטלה הניח אותה לכמה אלפי שנים בבוידעם הגלותי של העם היהודי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#