אנחנו על הַקַּשְׂקַש - פרצוף חמוץ - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

אנחנו על הַקַּשְׂקַש

"אנחנו על המפית" מספרת את כישלונה של החברה הישראלית שהתהוותה כאן. זו שדוחפת את מיטב בניה ובנותיה לבנות חיים במקום אחר. הסיפור של "מהגרי המסעדות" הללו חוזר כמעט לפי אותו מתכון

תגובות
סימונה אלחרר במסעדה שלה בבריסל ב"אנחנו על המפית"
צילום מסך מתוך אתר כאן 11

הסדרה המשובחת "אנחנו על המפית", המשודרת ב"כאן 11", יוצא בכל שבוע השף ברק יחזקאלי לסיור תיירותי קולינרי ואנושי במסעדות מצליחות של ישראלים ברחבי העולם, מסין דרך בריסל ופילדלפיה ועד סידני. על פניה, זו עוד יצירה הבאה לפאר ולהתפאר בישראליות המופלאה שלנו, שהנה מייצאת שוב את תנובתה, הפעם אלו הם פירות מטבחה, וכובשת את העולם. והללויה, ישירו כולם, או די כבר, יאמרו אחרים.

אלא שהסדרה בכלל לא מספרת את סיפור ה"עוד הצלחה ישראלית" הלעוס והאהוב או השנוא הזה, אלא דווקא סיפור אחר לחלוטין, הפוך לגמרי - סיפור כישלונה הצורב, השוחר, של החברה הישראלית שהתהוותה כאן, הדוחפת, ממש מאלצת, את מיטב בניה ובנותיה, המוכשרים והמוצלחים ביותר, להיפלט ממנה, לברוח מפה, למצוא ולבנות לעצמם בית, משפחה וחיים במדינות אחרות.

כמעט כל גיבורי וגיבורות "אנחנו על המפית" מצאו להם בן או בת זוג לא מבני או בנות ישראל, ואיתם הקימו משפחה והולידו או יולידו ילדים. אף לא אחד או אחת מהם אינו מתכוון לחזור לעולם לישראל. הם מצאו להם בית חדש, מספרת לנו הסדרה, בית שבו הם יכולים ורוצים לחיות, בית שאינו בישראל, שאינה מאפשרת להם לחיות ולהקים בית כרצונם וכאהבתם. הם בהחלט מתגעגעים לארץ ולהורים ולחברים וגם מבקרים כאן המון, אבל לחיות כאן? לא תודה. יש גבול.

הפרק הראשון של "אנחנו על המפית"

והמדהים בכל הסיפורים, החוזרים על עצמם כמעט על פי אותו מתכון, הוא שכל מהגרי המסעדות הללו משתמשים דווקא במה שקרוי "המטבח הישראלי", כלומר בישראליות שלהם, כמנוף הבריחה שלהם ממדינת ישראל החובטת והחונקת למדינות אחרות, כאלו שבהן אינך נדרש ונגרס ונדרס ללא הרף להיות ולחיות יחד עם כולם כמו כולם, ולהקדיש ולהקריב את החיים היחידים שיש לך לתורת עם וארץ ישראל ולתפארת מדינת ישראל.

אבל מה זו הישראליות הזאת המשמשת אותם לבריחתם? כל מבקרי המסעדות, בכל הפרקים והמדינות, אומרים למצלמה פחות או יותר אותם דברים, חלקם סותרים: התעוזה, תחושת הבית, השילוב של מטבחים מכל העולם, הלבביות, יכולת ההמצאה, המסורת, החדשנות, הפתיחות, האנושיות - כל הדברים הטובים שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו ושאחרים חושבים עלינו.

אלא שהישראליות הזאת של הגיוון והלבביות והאנושיות והפתיחות והסולידריות כבר כמעט לא קיימת או מתקיימת כאן. היא הולכת ושוקעת ונעלמת עמוק בתוך בוץ תובעני מבעבע, רותח וטובעני, שדורש מאיתנו להיות כולנו כאיש ישראלי אחד ואחיד - גס רוח, גזען, שונא אדם (כלומר, מי שאינו יהודי), אלים, בהמי ודתי. ומי שאינו כזה, מי שלא רוצה לחיות בחברה גזענית, אלימה, בהמית ודתית, לא יכול כבר למצוא את מקומו כאן, לחיות כאן, והוא או היא בורחים מישראל הזאת כל עוד נפשם בה, למצוא לעצמם מקום שמאפשר פשוט להיות ולחיות. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות.

אנחנו, חפצי החיים שבינינו, זה הסיפור שמספרת לנו "אנחנו על המפית", כבר לא על המפה ולא על המפית. אנחנו כבר על הקשקש. ובקרוב לא נהיה בכלל, אלא אם נארוז את עצמנו ונעבור לחיות במקום אחר, בכל מקום שמאפשר חיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#