הן לא היו צריכות לשבת בכלא דקה - פרצוף חמוץ - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

הן לא היו צריכות לשבת בכלא דקה

שינוי בחוק הוביל לשחרורן המוקדם של דלאל דאוד וסימונה מורי שהרגו את בעליהן המתעללים. אלא שלא מדובר בתיקון תפישת העולם של המערכת. כדי להבין איך זה פועל צריך לחזור לשי דרומי

תגובות
דלאל דאוד בצאתה מבית הסוהר, השנה
מגד גוזני

בצירוף מקרים לא מקרי, ממש עם כניסתו לתוקף של התיקון החדש לחוק העונשין בדבר אחריות מופחתת במקרה המתה "עקב התעללות חמורה ומתמשכת", שוחררו מהכלא שתי נשים שהרגו את בעליהן אחרי שעברו התעללות נוראה, ועל פי החוק הורשעו ברצח ונידונו למאסרי עולם. דלאל דאוד שוחררה ביוני אחרי 18 שנה בכלא וסימונה מורי שוחררה בספטמבר אחרי 22 שנה.

נשים וגברים שנאבקו להפחתת עונשיהן של השתיים, התברכו, ובצדק, בשחרורן המוקדם. האתר הרדיקלי "שיחה מקומית" אף הכתיר את שחרורה של דאוד "ניצחון ענק". אבל האמת צריכה להיאמר, בצער רב ובכאב עמוק - שתי הנשים הללו לא היו צריכות לשבת בכלא לא 22 ולא 18 שנה, אלא אפילו לא יום ולא דקה.

"אבא שלי היה מרביץ לאמא שלי כל יום. עד היום יש לאמא שלי סימנים על הגוף", סיפרה בזמנו בתה של דאוד ל"מעריב". עוד דווח כי דלאל הגישה לא פחות מ-26 תלונות לתחנות משטרה בקרבת מגוריה. כולן נסגרו. בבתי החולים הצטברו סיכומי ביקור מצמררים שלה, המתארים חבלות קשות, תפרים, מכות במהלך ההיריון, חוות דעת פסיכיאטרית שמתארת את אימתה. היא פנתה לבית הדין השרעי בבקשה להתגרש, אך נשלחה חזרה לזרועות בעלה, לעשות "שלום בית". גם בלשכת הרווחה המקומית ידעו: העובדת הסוציאלית תיארה את דאוד "אשה מוכה". כולם ידעו ואיש לא עזר. כשלא נותרה לה ברירה, ממש כך, היא קמה והרגה את בעלה. ולמרות שמסכת ההתעלמות מצד כל הרשויות - הרווחה, משטרה, הפרקליטות ובתי המשפט - היתה ידועה, היא הועמדה לדין, לא על הריגה אלא על רצח, הורשעה ונידונה למאסר עולם.

האם בית משפט בישראל - במקרה תיאורטי שבו אסיר יהודי היה הורג שומר במחנה נאצי, נניח איזה דמאניוק שהתעלל בו כפי שהתעלל עלי דאוד באשתו - היה מרשיע את האסיר היהודי ברצח ודן אותו למאסר עולם? ברור שלא. בית המשפט היה מזכה אותו ואף מהלל את עוצם גבורתו המופלאה. אבל את דלאל דאוד דן בית המשפט העליון של ישראל למאסר עולם, ואילו את ג'ון איוואן דמאניוק הוא זיכה מחמת הספק. אכן, צדק זה כלב לעומת הצדק של בית המשפט הגבוה לצדק שלנו.

סימונה מורי (מימין) בעת שחרורה מהכלא, בספטמבר
מגד גוזני

יתרה מכך, לפני חמש שנים הגישה דלאל דאוד בקשה לעליון לקיים דיון חוזר בעניינה, אך השופט אליקים רובינשטיין דחה אותה וכתב: "אפילו אצא מן ההנחה כי המבקשת היתה קורבן להתעללות מצד המנוח […] אף שנכון הוא כי מסכת ההתעללות לא הובאה במלואה ואף לא תיעוד אשפוזיה של המבקשת […], איני מתעלם מהראיות שלפיהן היתה המבקשת אשה מוכה בידי בעלה המנוח. עם זאת, מובן כי אין לפטור מעונש ממשי מי שנטל חיי אדם". היש יותר אטימות לב מזו? לא תמצאו.

גם אסירת העולם השנייה, סימונה מורי, היתה כלואה במערכת התעללות דומה. ”במשך שנים ארוכות הוא התעלל בה, איים לפגוע בה והיכה אותה. היא אושפזה בבית חולים, התלוננה במשטרה, במוסדות רווחה ואפילו הגיעה למקלט לנשים מוכות. אך כלום לא עזר", דיווח "שיחה מקומית". בתה סיפרה: "כשנולדתי, הוא היה אכול קנאה שתשומת הלב הלכה אליי וברגע של זעם גזר במספריים את כל הבגדים שלי. היה לי כלב פינצ'ר והוא שחט אותו. נהג לתת לאמא לישון על הרצפה אם היא התנהגה לא בסדר. לאמא היו תלתלי זהב מדהימים, יום אחד היא חזרה הביתה עם קרחת. היא עברה אשפוזים בבתי חולים, שברים באף, בצלעות". אך את בית המשפט כל זה לא שכנע. הוא הרשיע את מורי ברצח ודן אותה למאסר עולם.

ומכאן נעבור למקרה שלכאורה לא שייך אבל בהחלט שייך - פרשת שי דרומי. ומעשה שהיה כך היה: בינואר 2007 ירה דרומי בשני פלסטינים מהשטחים שפרצו לשטח החקלאי של "חוות הבודדים" שלו כדי לגנוב בעלי חיים או רכוש. הוא הרג אחד מהם. דרומי הועמד לדין בבית המשפט במחוזי בבאר שבע באשמת הריגה, אך זוכה (שוב חוזר הניגון) מחמת הספק. הוא הורשע רק בשימוש בנשק שלא כדין ונגזרו עליו רק שישה חודשי עבודות שירות. המדינה אפילו לא טרחה לערער על ההכרעה המופרכת, וכך ניטל מבית המשפט העליון העונג לזכות לגמרי את דרומי ולבטל כליל את עונשו.

כתבת כ"אן" על שחרורה של דאוד

בעקבות פרשת דרומי, ולמרות שזוכה, קיבלה הכנסת תיקון לחוק העונשין לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור". כלומר, מי שיהרוג פורץ לשטח החקלאי המגודר שלו "לא יישא באחריות פלילית". כלומר, כלל לא יועמד לדין.

ומה באשר למי שתהרוג, חלילה, את בעלה שמתעלל בה במשך שנים באופן זוועתי? הנה, גם כאן טרחה הכנסת, כעבור כעשור, לשנות את החוק ולהכניס בו, ממש השנה כאמור, תיקון שלפיו "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם והמעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למות, דינו - מאסר 15 שנה". יפה, נכון? כבר לא מאסר עולם, אלא רק, "רק" במרכאות כפולות ומכופלות, 15 שנות מאסר. הידד.

אך אליה וקוץ בה. ומה זה קוץ, קוץ עצום ורב. גם לפי שני התיקונים הללו עדיין מי שהורג פורץ לביתו או לשטח החקלאי המגודר שלו - כלל לא יועמד לדין וכמובן גם לא ייענש ולו כזית, אך אשה שתהרוג את בעלה המתעלל בה "התעללות חמורה ומתמשכת", כלשון בחוק, תועמד בהחלט לדין וייגזרו עליה 15 שנות מאסר.

בל לנו לשגות באשליות שכל המסופר לעיל הינו בסך הכל בגדר "כשלים" או "תקלות", משל החליקה מדינת ישראל בכל המקרים הללו על קליפת בננה ותו לא. לא מדובר בכשלים או בתקלות כי אם בתפישת העולם של החברה הישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוקים שמחוקקת הכנסת, ובאופן שהחוקים הללו נאכפים בידי הרשויות ומערכות המשפט. חיי אשה שווים בישראל פחות מקליפת השום, בתנאי כמובן, חוק זה חוק, שהשום גדל ב"שטח חקלאי מגודר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#