ואם הם היו הורגים לנו שישה ילדים? - פרצוף חמוץ - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

ואם הם היו הורגים לנו שישה ילדים?

אם אחת הרקטות מעזה היתה פוגעת בטעות בבית בנגב המערבי והורגת שמונה בני משפחה, הכל אצלנו היה נצבע מיד בדם. כשהשם הוא א־סווארכה אין אפילו "אופס"

תגובות
הלוויית שמונת בני המשפחה שנהרגו בעזה, שלשום בדיר אל-בלח
AFP

מרבית כלי התקשורת בארץ (חוץ מ"הארץ" המשוקץ) כלל לא הזכירו את המקרה הזה או שהתייחסו אליו כידיעה שולית ללידה השלישית של ליהיא גרינר. אבל, לפני כמה ימים הפציצו מטוסי חיל האוויר פחון ברצועת עזה ובו חוסל, כך לפי הודעות דובר צה"ל בתחילה, "בכיר בג'יהאד האיסלאמי". אחר כך השתנה הנוסח ונאמר כי הפחון "שימש מחסן כלי נשק של חמאס". בפועל היה זה משכנה של משפחת א־סווארכה, רועי צאן מעזה. בהפצצה נהרגו ההורים ושישה מילדיהם. דובר צבאנו הטוב והמוסרי שבעולם, זה עם המודיעין "האיכותי" והטילים המדויקים כחוט השערה מישבנו של מחבל, הודה כי מדובר ב"טעות" או "תקלה" ושהעניין ייחקר, ובזאת, פחות או יותר, נסגר לכאורה העניין.

אבל תארו לעצמכם שהיה קורה ההיפך. שאחת מהרקטות ששוגרו באחרונה ארצה מן הרצועה היתה פוגעת בטעות (ובמקרה שלהם זה באמת היה טעות כי לרקטות אין שום יכולת דיוק וכיוון ולכן גם לא כוונה) בבית ביישוב בעוטף עזה והורגת שמונה בני משפחה, ובהם שישה ילדים. כל העיתונים היו נצבעים מיד בדם ומוקדשים רק לזה. רשתות הטלוויזיה היו עוברות למתכונת "שידורי חירום" לשבועות רבים. תמונות הילדים יוספי, כרמית, אלירן, שמעון, יוחאי ושירה הקטנה (ששת הילדים הפלסטינים שנהרגו, אם בכלל הוזכרו בתקשורת הישראלית, לא זכו לא לתמונות ולא לשמות, משל היו חתולי רחוב או חולדות) מחופשים בפורים או טובלים בכנרת, היו מעטרות כל עמוד רענן.

חבריו של מועאד מוחמד א־סווארכה עם תמונתו, אתמול
AFP

הפוליטיקאים מכל המפלגות, מראש הממשלה ועד ליו"ר ועד הקיבוץ השכן, כל הפרשנים בכלי התקשורת, כל האזרחים ברשתות החברתיות, היו מגנים ומנאצים ומאיימים, מזכירים את הנאצים ואת השואה. כולם עד אחד היו קוראים לפלסטינים ''רוצחי-ילדים". שר חוץ או פנים היה אומר ש"נקמת דם שישה ילדים קטנים זכים לא ברא אפילו סבא של השטן". וכמובן שהיינו כבר מזמן בעיצומה של מלחמת "ששת הילדים" ומטוסינו, טנקינו ותותחינו היו כבר כותשים וטוחנים והופכים חצי מרצועת עזה לעיי חורבות. והיינו הורגים בהם במאות ובאלפים, ועוד היד הנוקמת, ברוך השם, נטויה.

אבל כשאנחנו הורגים (בטעות, בטח בטעות) שישה ילדים פלסטינים, אז כאילו כלום. שני העיתונים הנפוצים במדינה אפילו לא מזכירים את זה. אף עיתונאי (חוץ מ"עוד פעם הגדעון לוי הזה") לא מוקיע או מגנה. אף שר או פוליטיקאי (חוץ מהערבים האנטישמים הרגילים) לא מביע קצת צער, מתנצל בחצי פה, אפילו לא מפטיר "אופס".

הרג ילדים, גם אם בטעות, ובמקרה הזה זה משהו חמור מטעות, הוא מעשה זוועה נורא שצריך לזעזע כל נפש אנושית עד עומק נשמתה. ואין, כלומר לא צריך להיות, שום הבדל בזעזוע בין אם מדובר בילדים פלסטינים, ישראלים, שוודים או הודים. ומי שמגיב אחרת, באופן קיצוני כל כך, להרג של ילדים "שלנו" לעומת ילדים "אחרים", הוא לא בן אדם. ועד שלא נהיה בני אדם ונראה גם את הפלסטינים, בעזה ובכלל, כבני אדם כמונו בדיוק, גם הם לא ייראו אותנו כבני אדם, ונמשיך להרוג זה את ילדיו של זה עד סוף כל הדורות או עד לגמר מלאי הילדים.

חבריו של מועאד מוחמד א־סווארכה עם תמונתו בבית הספר שבו למד בדיר אל־בלח, אתמול
AFP


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#