הצייטגייסט הגלובלי - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלוגים

הצייטגייסט הגלובלי / הבלוג של לי-און הדר

הנגיף מתכתב עם שחיקת הגלובליזציה, אך לא יהרוג אותה

התפשטות הקורונה עולה בקנה אחד עם מגמות שנמשכות כבר מספר שנים ומשפיעות על המערכות הכלכליות והפוליטיות בעולם. אך אתגרים ושינויים מחייבים שיתוף פעולה, לא הקמת חומות

אם אתה מבקר חריף של הגלובליזציה אפשרותך להתחיל את ניתוח משבר הקורונה בהיסטוריה חלופית: נניח שנשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון לא היה נוסע לבייג'ין ב-1972 ולוחץ את ידו (כן, פעם נהגו כך) של מאו דזה דונג. או אז, סין הקומוניסטית היתה נשארת סגורה ומסוגרת ופתיחת שעריה לכלכלה העולמית, זו שבישרה את עידן הגלובליזציה, לכאורה לא היתה מתרחשת.

גם אם התרחיש החלופי הזה היה מתממש, הוא כנראה לא היה משנה את השתלשלות האירועים שהובילו ב-10 בדצמבר 2019 את ווי גואישיאן, מוכרת הדגים בת ה-57 מווהאן, להירשם כנדבקת הראשונה בנגיף. יתרה מכך, המגפה, היתה מתפשטת בסין אחרת, סין שאין בה כל נגישות לרפואה מערבית, והופכת אותה לסצינה מהסדרה "מתים מהלכים" (The Walking Dead).

טראמפ ושי בפגישה בבייג'ין, 2017. על ארה"ב לבסס את יחסיה עם סין על עקרונות חדשים
Andy Wong/אי־פי
להמשך הפוסט

בין הרצוי למצוי עובר דואופול ציוני

הליכוד דומה לרפובליקאים של טראמפ, כחול-לבן דומה לרפובליקאים של בוש. אחרי הבחירות, שתיהן יצטרכו לעצור את התעצמות כוחם של הערבים והחרדים. אבל קודם צריך להסכים על דבר אחד

הפילוסוף דייויד יום המליץ להבחין באופן ברור בין מה שנראה לנו רצוי/צריך להיות (ought to be) לבין מה שמצוי או ישנו (is). נזכרתי בעצתו כשהתעוררתי בבוקר ה-9 בנובמבר 2016 וגיליתי שוושינגטון שרויה באבל כבד על תבוסתה של הילרי קלינטון בבחירות לנשיאות. ירדתי במעלית ונתקלתי בשכנתי, יהודיה ליברלית, שהסבירה לי בעיניים אדומות מבכי ש״זה (ניצחונו של דונלד טראמפ) לא היה צריך לקרות". אחרי הכל, בחודשים שהובילו לבחירות היא קראה מדי יום את "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" וצפתה ב-CNN. כולם הבטיחו לה שמה שהיא רוצה - הוא מה שיקרה. כך סברו כ-70% מבעלי זכות הבחירה בבירת ארה"ב כשהצביעו עבור קלינטון.

חבל שפרשנים פוליטיים לא מאמצים ערב בחירות את גישתם של מבקרי קולנוע ערב הענקת פרסי האוסקר. האחרונים נוהגים להבחין במפורש בין הסרט שהם אהבו, ולדעתם צריך לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר, לבין הסרט שהם מעריכים שיזכה. על אותו משקל, ההערכה הפוליטית הריאלית ערב בחירות 2016 היתה צריכה להיות: רצוי/צריך שקלינטון תשב בבית הלבן, אבל רוב הסיכויים שטראמפ ייבחר. אם הפרשנים רק היו מזיזים את ישבנם אל העיירות בפנסילבניה ואוהיו, גם הם היו מגלים שתקוותם לניצחון קלינטון היא בגדר משאלת לב.

שלטי בחירות ברמת גן
Oded Balilty/אי־פי
להמשך הפוסט

"עסקת המאה" אינה בהכרח עסקה סופית

הגישה העסקית שמניעה את מדיניות החוץ של טראמפ בכלל ובנושא הישראלי-פלסטיני בפרט, שולחת מסר ברור לרמאללה: "רוצים שזה לא יקרה? בואו לשולחן ותגלו איך אני מאתגר את נתניהו"

שבוחנים את התגובות בישראל ל"עסקת המאה" של דונלד טראמפ להסדר שלום ישראלי-פלסטיני, מגלים מדוע עקרון האי ודאות של הפיזיקאי ורנר הייזנברג, ולא הניתוחים המקובלים במדע המדינה, מסבירים את המודוס אופרנדי של נשיא ארה"ב. טראמפ, אם תרצו, הוא הנשיא הקוואנטי הראשון. אי אפשר לדעת באופן מדויק בכל נקודת זמן נבחרת מה עמדותיו ובוודאי שאי אפשר לחזות את מדיניותו. וכך, ברגע שמנסים להגדיר במדויק מהי "עסקת המאה" - האי ודאות לגביה גדל.

אין זה מפתיע שהשמאל הישראלי רואה בתוכנית טראמפ "אור ירוק" לסיפוח חלקים מהגדה המערבית, ובאותה מידה - אין זה מפתיע שחסידי ארץ ישראל השלמה מזהירים ממהדורה שנייה של הסכמי אוסלו ומתכון להקמת מדינה פלסטינית. כחול-לבן, מפלגת המרכז-שמאל הגדולה והאלטרנטיבה הראשית לשלטון הליכוד, מאמצת את התוכנית. בנוסף, האהדה המסויגת לה זכתה התוכנית בכמה מבירות ערב מקשה על הטיעון כי היא "אנטי ערבית". 

טראמפ ונתניהו בהצגת תוכנית השלום בבית הלבן
AFP
להמשך הפוסט

זו לא הכלכלה, טיפשון

איך יכול להיות, שואלים כולם, שהפריפריה החברתית רואה בבנימין נתניהו, מעריצה הגדול של תאצ׳ר, את אלילה הפוליטי? התשובה היא שהפרדוקס הזה אינו פרדוקס, צריך פשוט להחליף משקפיים

הריאיון ב"הארץ" עם פרופ' ניסים מזרחי, הוויכוח שעורר מעל דפי העיתון, והמאמר המקיף של אלוף בן, בו הציג את המתאם בין מעמד כלכלי לאוריינטציה פוליטית, מפנים פעם נוספת את תשומת הלב לכך שהתיוגים האידאולוגיים הקלאסיים של "שמאל" ו"ימין" אינם מסבירים עוד את המערכת הפוליטית בישראל ואת המבוי הסתום שבו היא נתונה. עוד ב-2011 פרסמתי ב"הארץ" מאמר שבו הדגשתי כי המערכת הפוליטית בישראל משקפת יותר יותר ניגודים היסטוריים המבוססים על זהות אתנית מאשר על הבדלים אידאולוגיים. הוספתי וציינתי שבטיפולוגיה השבטית של ישראל יש דמיון רב לזו של ארה"ב, שכן גם בה זהויות תרבותיות, אתניות וגזעיות הן אלה שמסבירות את דפוסי ההצבעה, ולא המתח בין "ליברלים" ל"שמרנים". בספטמבר חזרתי על טענה זו במסגרת בלוג זה.

הפרדוקס הפוליטי הגדול, לכאורה, הוא המצב שבו בוחרים מהמעמד הבינוני והנמוך, מרביתם אנשי צווארון כחול, נותנים את קולם למפלגות שדוגלות בשוק חופשי, ממשלה קטנה וקיצוצי קצבאות, בעוד שבוחרים מהמעמד הגבוה והבינוני-גבוה תומכים על-פי רוב במפלגות סוציאל-דמוקרטיות המזוהות עם האינטרסים של האיגודים המקצועיים. איך זה יכול להיות, שואלים כולם, שהפריפריה החברתית רואה בבנימין נתניהו, מעריצה הגדול של מרגרט תאצ׳ר, את אלילה הפוליטי? איך זה יכול להיות שברמת אביב, אחוזה ורחביה מזוהים עם השמאל? את שתי השאלות הללו ניתן לשאול גם בארה"ב: כיצד ניתן להסביר ששתי המדינות העניות ביותר, מיסיסיפי ווירג'יניה המערבית, שהיו פושטות רגל ללא סיוע פדרלי, הן גם שתי המדינות שבהן התמיכה במפלגה הרפובליקאית, בעלת הברית של ההון והאויבת של מדינת הרווחה, היא הגדולה ביותר? מדוע במרכזים האמידים בחוף המזרחי ובחוף המערבי - בוחרים במפלגה הדמוקרטית שמצדדת בהגדלת המיסוי על העשירים?

נתניהו בסיור בשכונת התקווה ב-2017
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

על חתול כזה אפילו שרדינגר לא חשב

אסטרטגיית החוץ והביטחון של הנשיאים האמריקאים לדורותיהם לא מנעה מעולם מהמזה"ת מלהיות כאוטי. לטראמפ אין דוקטרינה לביטחון לאומי ואין בטיח, המצפן שלו מכוון למקום אחר

אחד העיסוקים המקובלים של עיתונאים ופרשנים בוושינגטון הוא לנסות ולחשוף את דוקטרינת הביטחון הלאומי של נשיא ארה"ב, כשההנחה היא שהיושב בבית הלבן מגבש, במוקדם או במאוחר, דוקטרינה שכזו לאסטרטגיה גלובלית. אחרי הכל, פעם היתה דוקטרינת טרומן, דוקטרינת ניקסון ודוקטרינת רייגן, אז למה שלא תהיה דוקטרינת טראמפ? זה אפילו מתבקש כשמדובר בנשיא נרקסיסט שאוהב כשקוראים על שמו בניינים או יישובים ברמת הגולן.

האמת היא שנשיאי ארה"ב לא מגיעים לבית הלבן עם דוקטרינה. מדינות החוץ וביטחון שלהם קורמת עור וגידים כחלק מתהליך אמפירי של ניסוי וטעייה המתמקד בתגובות למשברים. במקרים רבים התהליך הזה מחייב שינויי מדיניות שהנשיא הבטיח לקדם במהלך מערכת הבחירות או אחרי ניצחונו. וודרו ווילסון ופרנקלין דלאנו רוזוולט הבטיחו לבוחרים לא לערב את ארה"ב באירופה ומצאו את עצמם מנהיגים את האומה בשתי מלחמות העולם של המאה הקודמת. ביל קלינטון התמודד תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על סין, והפך לאחראי על האינטגרציה שלה בכלכלה העולמית. ג׳ורג׳ וו. בוש תקף את הניסיונות לשנות משטרים במדינות זרות, ואחרי 11 בספטמבר 2001 העמיד את יצוא הדמוקרטיה במרכז מדיניות החוץ שלו, ולא רק במזרח התיכון.

טראמפ במסיבת עיתונאים אחרי התקיפה על הבסיסים האמריקאים בעיראק, בשבוע שעבר
JONATHAN ERNST / רויטרס
להמשך הפוסט

ההזדמנות של ישראל מול טראמפ ופוטין

מה שמתחולל כעת מעבר לגבול הצפון הוא מבחינות רבות מלחמת התשה בין ישראל לבין איראן וגרורותיה. אלא שבניגוד למצב ב-1970, ישראל נמצאת כעת בסיטואציה אסטרטגית הרבה יותר טובה

שתי ההצלחות הגדולות ביותר של התנועה הציונית בדרך להקמת מדינת ישראל נבעו ממדיניות אקטיביסטית שהתבססה על קריאה נכונה של המפה הבינלאומית: ההערכה שהבריטים ייצאו כשידם על העליונה ממלחמת העולם הראשונה, וששתי המנצחות הגדולות של מלחמת העולם השנייה יתמכו בהקמת מדינה יהודית.

מאז 1948 הגביל מאזן הכוחות הבינלאומי את יכולתה של ישראל לקדם הכרעות מדיניות, וזאת למרות ניצחונותיה צבאיים ב-1956, 1967 ו-1973. היו לכך שתי סיבות עיקריות: נוכחותה הקבועה של בריה"מ באזור לאורך המלחמה הקרה, והתלות של כלכלות המערב במקורות האנרגיה במזרח התיכון. אחד הכשלונות האסטרטגיים הגדולים של ישראל באותה תקופה הוא ההסכם שנכפה עליה, בלחץ סובייטי, לסיום מלחמת ההתשה ב-1970. הוא אפשר למצרים לקדם סוללות טילים לאזור תעלת סואץ והעניק לה את הביטחון ביכולתה לחצות את התעלה שלוש שנים לאחר מכן.

"ישראל צריכה לחתור לעבר מה שנקרא "Grand Bargain"
עמוס בידרמן
להמשך הפוסט

שינוי שיטת הבחירות? ישראל יודעת למצוא את הסדר שלה

התיקו האלקטורלי מעלה שוב שאלות אם יש צורך לשנות או לעדכן את המנגנון. אך כשבוחנים אותו ביחס לזה של ארה"ב או בריטניה למשל מתגלה כי הסיכוי למצוא אצלנו מכנה משותף גדול בהרבה

לפחות שלוש מדינות מערביות - ארה״ב, בריטניה וישראל - חוות בעת הזו משבר פוליטי בקנה מידה היסטורי, המשקף שסעים חברתיים, תרבותיים ובין-שבטיים עמוקים שעלולים לסכן את יסודות הדמוקרטיה שלהן. רק תגידו את המלים "טראמפ", "ברקזיט" או "ביבי" - והכל יהיה ברור. אלא שבשונה מארה"ב ובריטניה, לישראל, כך אני סבור, יש סיכוי טוב יותר לייצב במהירות יחסית את מערכות השלטון שלה. בוושינגטון ובלונדון נראה כי הכאוס הפוליטי והחוקתי כאן כדי להישאר, לפחות בינתיים.

וכך, בעוד שלהערכתי שני הבנימינים ישירו בסוף "שבת אחים גם יחד" ויעלו את לחץ הדם לאלה שבטוחים שהפער בין "סמולנים" ל"פשיסטים" בלתי ניתן לגישור, המאבק להדיח את נשיא ארה"ב או למצוא נתיב למימוש תוכנית היציאה מהאיחוד האירופי - רחוק מסיום. אל תתפלאו אם עוד תשמעו שבחו"ל נאנחים "אילו רק היינו ישראל" ומהללים אותנו ככאלה שיודעים לפתור את מחלוקותיהם. זה אירוני במיוחד לנוכח הרטינות שנשמעות בימים אלה בישראל על שיטת הממשל. "אילו היינו כמו אמריקה או מאמצים את שיטת הבחירות של בריטניה, צרפת, קנדה או אוסטרליה - הכל היה נראה אחרת", מפנטזים פרשנים ומזהירים ממלחמת אחים. בקרוב: חורבן בית שלישי.

הנשיא ריבלין עם בנימין נתניהו ובני גנץ, השבוע
עמוס בן גרשום / לע"
להמשך הפוסט

"ימין" ו"שמאל" הם תיוגים ארכאיים וחסרי משמעות

כשהנרטיבים להמשגת המציאות הפוליטית הופכים להשתקפות של משאלות לב או מבטאים חוסר נכונות לחשוב מחוץ לקופסה, התוצאה של כל אלה היא תסבוכת שאינה רלוונטית עוד לרוב הבוחרים

הבוחר הממוצע בישראל, כמו גם במדינות אחרות במערב, ויתר מזמן על הניסיון להגדיר עצמו באמצעות המונחים "ימין" ו"שמאל". הוא בוחן בצורה עניינית בעיות כלכליות, חברתיות ומדיניות ומגדיר עצמו ביחס אליהן באופן פרטני. הוא יכול להתנגד להקמת מדינה פלסטינית ובו בזמן לתמוך בנישואים חד-מיניים וגם לדרוש את הוצאת כל מבקשי המקלט; יכול להתנגד להדתה, אך לתמוך בחוק הלאום וגם לדרוש את הגדלת התקציבים לישובים הערבים; יכול לצדד בעקרון היוזמה החופשית, לתמוך בחיזוק אושיות הרווחה והגדלת נטל המס על בעלי הון, ובה בעת להתנגד לנסיגה מרמת הגולן.

מדעני חברה ועיתונאים מחפשים תיאוריות, מודלים ונרטיבים כדי לפשט תהליכים פוליטיים וכלכליים מורכבים. שהרי במציאות לא קיימים יצורים מוגדרים ששמם "מעמד הביניים", "דעת הקהל", "גלובליזציה" או "ימין" ו"שמאל". הבעיה מתחילה כשהמודלים או נרטיבים הללו הופכים להשתקפות של משאלות לב, לביטוי פחדים עמוקים, לארכאיות או חוסר נכונות לחשוב מחוץ לקופסה. התוצאה של כל אלה היא תסבוכת מושגים ותיוג שאינו רלוונטי לרוב הבוחרים.

ימין שמאל
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

תפסיקו להתבכיין, הליברליזם חי ובועט

הדיכאון והחרדה כאילו אנו חווים מחדש את ימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר וכי אוטוטו יכנסו בשער היטלר, גבלס והחולצות החומות - גרסת המאה ה-21, מתפוגגים בבחינת ההתפתחות ההיסטורית

מי שמגדיר עצמו ליברל ועוקב אחר כלי תקשורת המגדירים עצמם ליברליים, מצוי בשנים האחרונות בדיכאון וחרדה. ההנחה הרווחת היא שאנחנו, כלומר ליברלים שחיים בדמוקרטיות של העולם המערבי, חווים מעין מחדש את ימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר. הגל הימני-לאומני-שמרני-פופוליסטי כבר נמצא מעבר לדלת ואוטוטו יכנסו בשעריה היטלר, גבלס והחולצות החומות - גרסת המאה ה-21.  

ההיסטריה שגורפת את האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות יוצרת לא פעם את התחושה שהאתגר שמציבים הכוחות הא-ליברליים למערכות ולערכים שעוצבו עם סיום מלחמת העולם השנייה, הוא ניצני אפוקליפסה גדולה יותר: קץ עידן הנאורות ורגרסיה לתקופה חשוכה נוסח ימי הביניים.

26 ביוני 2015 - הבית הלבן בצבעי דגל הגאווה בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון המתירה נישואים חד-מיניים
Pablo Martinez Monsivais/אי־�
להמשך הפוסט

ברוכה הבאה מלחמה קרה שנייה, מי צריך אותך בכלל?

לארה"ב יש קייס רציני בכל הנוגע לתנאי הסחר הלא מאוזנים עם סין, אבל לנרטיב שמתגבש והולך בוושינגטון כאילו בייג'ין היא "בריה"מ החדשה" אין שום בסיס

ב-22 בפברואר 1946 פלט מכשיר הטלקס של משרד החוץ בוושינגטון מברק ובו 5,500 מלה. הנמען: שר החוץ של ארה"ב ג'יימס ברנס. השולח: ג'ורג' קנאן, דיפלומט אמריקאי צעיר שהוצב בשגרירות במוסקבה. הנושא: אזהרה כי בריה"מ, בעלת בריתה של ארה"ב עד לאחרונה, שואפת להרחיב את מעגל השפעתה הפוליטית והצבאית. מדיניותה, כך לדברי קנאן, תוביל בהכרח להתנגשות עם האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב ולכן על וושינגטון להגיב מיד. מדיניות "הכלה" (containment) חובקת עולם היתה הצעתו.

מברקו של קנאן זכה לימים לכינוי "המברק הארוך" ושימש בין היתר כקטליזטור לתוכנית מרשל ולהקמת ברית נאט"ו, כחלק ממדיניות שמטרתה למנוע התפשטות סובייטית ברחבי העולם. אך המלחמה הקרה, שהגיעה לסיומה באופן רשמי עם התמוטטות בריה"מ בדצמבר 1991, היתה הרבה יותר מתחרות בין שתי מעצמות. היא חייבה הירתמות של הכלכלה והחברה האמריקאית, הגדילה מאד את מספר העובדים בממשל הפדרלי, ניפחה את התקציבים הצבאיים לממדים אסטרונומיים והובילה להגבלת חופש העיתונות וזכויות האזרח בשם הביטחון הלאומי.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'יפינג
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ ונשיא סין, שי ג'ינפינג
Kevin Lamarque / REUTERS
להמשך הפוסט

"החשיבה העסקית" של טראמפ במוקד מגבלתו הדיפלומטית

הגישה של נשיא ארה"ב מבוססת על התפישה שהיריב המדיני, כמו המתחרה העסקי, מבין שבנקודה כלשהי עליו לחתור להסכם. זה לא עובד ככה כשמסביב לשולחן יושבים נציגי ציוויליזציות עתיקות יומין

דונלד טראמפ טען במערכת הבחירות ב-2016 כי אחת הסיבות המרכזיות לכישלונות של ארה"ב במדיניות החוץ היא שהנשיאים הקודמים ויועציהם לא הוכשרו ל"עשיית עסקים". התוצאה, לדבריו, היתה שהם לא ידעו לסיים משאים ומתנים כשידם על העליונה ואפשרו למדינות אחרות לתמרן את וושינגטון ולצאת ברווח גדול.

הסכם הגרעין עם איראן היה אחת הדוגמאות של טראמפ לכך שהנשיא דאז ברק אובמה, ושר החוץ שלו ג'ון קרי, הם לוזרים בקנה מידה קוסמי שנתנו לסוחרי שטיחים לעבוד עליהם בגדול. זה, לשיטתו, כמובן לא היה קורה אם דונלד היה יושב מצדו השני של השולחן. הוא היה יודע לעשות שחמט לפרסים הערמומיים.

טראמפ וקים בפגישתם השלישית באזור המפורז שבין שתי הקוריאות, החודש
Kevin Lamarque/רויטרס
להמשך הפוסט

הדילמה האיראנית של טראמפ מתחילה במינכן ונגמרת בעיראק

מרווח התמרון של נשיא ארה"ב בין פייסנות, הכלה ולוחמנות עומד למבחן עם התגברות המתיחות במפרץ הפרסי. אם ייגרר אחרי הקו של ג'ון בולטון ומייק פומפיאו - כישלונו האלקטורלי מובטח

עם סיום מלחמת וייטנאם התהווה בארה"ב קונצנזוס לאומי חדש: מכאן ואילך, העם האמריקאי, באמצעות נציגיו בוושינגטון, לא יהיה מוכן עוד להעניק אור ירוק לפרישת כוחות צבאיים גדולים ברחבי העולם עבור מטרות שלא נוגעות באופן ישיר לביטחון הלאומי האמריקאי. את "סינדרום מינכן", אותה תפישה שבהשפעת נזקי הסכם מינכן קבעה שלא תנוהל עוד מדיניות פייסנית כלפי מי שמאיים לערער את הסטטוס קוו הבינלאומי, החליף "סינדרום וייטנאם", לפיו ארה"ב לא תטבע עוד בבצה אי שם על פני הגלובוס ותשתמש בכוחה רק אם תעמוד בפני איום ברור.

ואכן, מאז, בכל פעם שהיו סימנים לכך שנשיא ארה"ב מתכוון להתערב במשבר בינלאומי או לפרוש כוחות במדינה שכוחת אל, התגובה בגבעת הקפיטול ובתקשורת האמריקאית היתה נחרצת שלא לומר היסטרית: "לא תהיה וייטנאם נוספת!". אלא שב-1991 הגלגל התהפך שוב בעקבות הניצחון המרשים במלחמת עיראק הראשונה וגירוש כוחותיו של סדאם חוסיין מכוויית אחרי לחימה קצרה יחסית. העם האמריקאי והאליטות הפוליטיות בוושינגטון הסיקו כי מבצע צבאי מוגבל, תוך שיתוף פעולה עם בנות ברית ומטרה אסטרטגית ברורה - לא מובילה בהכרח לווייטנאם נוספת. צריך פשוט לקבוע מראש היכן ומתי מסתיים המשחק.

טראמפ על מדשאת הבית הלבן
Evan Vucci/אי־פי
להמשך הפוסט

הרבה לפני הדמוקרטיה, מנגינת הלאום היא זו שקובעת

מדינות אפריקה בעידן הפוסט קולוניאלי, "האביב הערבי" וחדירת הליברליזם לאירופה מוכיחים כי אי אפשר לכפות סט של מהלכים טכניים כמו חוקה ובחירות. אפשר לשנות תרבות, זה פשוט דורש זמן ורצון

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ואחרי שעמי אפריקה השתחררו מכבלי הקולוניאליזם וזכו לעצמאות מדינית, שטפה אופוריה את מעוזי הנאורות במערב. האינטלקטואלים והמומחים למדע המדינה ולמשפט חוקתי נהרו לקינשאסה, ניירובי ודקאר כדי לסייע לממשלות החדשות בהכנת החוקות ולייעץ להן כיצד לבנות את יסודות המשטרים הדמוקרטיים שהיו אמורים לקום ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, קניה וסנגל.

אז, זה נראה כמו סדרת המשך לסרט על כינון החוקה האמריקאית לאחר השחרור מעול הבריטים. כיום, אנחנו יודעים כיצד העלילה הסתיימה. לומר שהדמוקרטיה לא הכתה שורשים באפריקה זה פשוט לציין עובדה. מדי פעם אנו קוראים תחזיות שהנה אוטוטו אוגנדה או אתיופיה עולות על הנתיב לדמוקרטיזציה, ועדיין ב-2019 המדינה היחידה ביבשת שניתן להגדיר כדמוקרטיה ליבראלית, לפחות על פי סטנדרטים מערביים, היא דרום אפריקה.

ינואר 1896 - המושל מקסוול מחייב את המלך פרמפה והמלכה האם להשתחוות לפניו כמנהג אומת האשאנטי
Hulton Archive / Getty Images
להמשך הפוסט

חוזרים להתנגשות הציביליזציות?

בוושינגטון הסינים מחליפים את המוסלמים כסכנה הקיומית הגלובאלית דה ז׳ור

חמש שנים לאחר לאחר שפורסם, ועורר וויכוחים אין סופיים בקרב האליטות האינטלקטואליות במערב, זכה ספרו של פרופסור סמואל האנטינגטון ״התנגשות הציביליזציות״ - שהתיזה המרכזית שלו היתה שבמרכז המערכת הבינלאומית שתתפתח לאחר סיום המלחמה הקרה יהיה המאבק בין תרבויות ודתות - לעדנה מחודשת. זה קרה לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים וכל מה שבא אחרי, כולל המלחמה בטירור, כיבוש אפגניסטאן ועיראק יצרו את הרושם שאנו עומדים בפתחו של מאבק איתנים בין הציביליזאציה המערבית והמוסלמית. 

התיזה הזאת של הספר ששמו המלא היה ״התנגשות הציביליזציות ועיצובו מחדש של הסדר העולמי״ ושהתחיל את דרכו כהרצאה שהפכה למאמר במגזין בפוריין אפיירס, היוותה מעין אנטי-תיזה לתרגיל אינטלקטואלי אחר עם שם בומבסטי דומה - שגם היא עברה תהליך של הרצאה שהפכה למאמר (במגזין נשיונל אינטרסט) שהפך לספר - ״סוף ההיסטוריה והאדם האחרון״ מפרי עטו של מדען מדינה אחר, פרנסיס פוקוימה. על פי  פוקויומה, שהיה תלמידו של האנטינגטון,  התמוטטות הגוש הקומוניסטי סימלה את סופם של כל המאבקים האידיאולוגיים הגדולים והמודל הדמוקרטי-ליבראלי יאומץ כעת על ידי כל האנושות.

טראמפ בשער עיתון סיני
JOHANNES EISELE/אי־אף־פי
להמשך הפוסט

לא כל תמיכה באג'נדה לאומית היא "לאומנות"

המתח גובר בין הגלובליזציה לתגובת הנגד שלה הוא שגורם לחיזוק הזהות השבטית, הלאומית, האתנית, הדתית והגזענית. בין זה לבין תנועה רדיקאלית פשיסטית המרחק רב מאוד

באחרונה שמתי לב שבתרגומים של מאמרים מאנגלית המתפרסמים בעיתונות הישראלית המונח "nationalism" מופיע בשם "לאומנות". עליית לשלטון של מפלגות ימין באירופה, הברקזיט בבריטניה ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה״ב, הוציאו שם רע לרעיון הלאומי ולמדינת הלאום בכלל, ויצרו את הרושם שכל מי שמזהה את עצמו עם אג׳נדה לאומית הוא בהכרח לאומני השייך בסופו של דבר למחנה הגזעני והפשיסטי.

העברתו של חוק הלאום חיזקה את ידיהם של אלו שטוענים שהגל הלאומני לא פסח גם על ישראל ושיש אלמנט אנטי-ליברלי ואפילו גזעני בהגדרה של ישראל כמדינה "יהודית" ולא "ישראלית". זו טענה שהיתה מפתיעה את האבות המייסדים ששקלו בזמנו לקרוא למדינה החדשה "ציון" או "יהודה". אם היו בוחרים בשמות אלה, היינו היום מגדירים את כל האזרחים, כולל ערבי ציון או יהודה, "ציונים" או "יהודים". הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין קרא לתרגילים כאלו "משחקי לשון".

קריקטורה של מירי רגב
עמוס בידרמן
להמשך הפוסט