האם אני יכול שלא לעמוד בצפירה כשאני ביחידות בבית? האם אפשר לצאת ליום כיף ביום השואה? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האם אני יכול שלא לעמוד בצפירה כשאני ביחידות בבית? האם אפשר לצאת ליום כיף ביום השואה?

מחלק מוסר שואה ותקומה: מפני שאין שום ערך לקונצנזוס אם אף אחד לא רואה אותי, הצפירה מאבדת ממשמעותה, ולכן איני עומד, זה הגיוני? ואם בחברה שבה אני עובד אנחנו לא מצליחים לצאת ליום כיף אלא ביום המיוחד הזה, כמה זה נורא?

תגובות
עומדים בצפירה חוף הים
יום הזיכרון בשנה שעברה
תומר אפלבאום

אני עובד מהבית במשך רוב ימי השנה ויוצא שבמהלך יום השואה ויום הזיכרון אני עובד מהבית, אך מפני שאף אחד לא צופה בי איני עומד בצפירה. אילו הייתי במרחב ציבורי, הייתי עומד. זה לא מרד כנגד הסמליות של הימים הללו אלא החלטה תועלתנית. מפני שאין שום ערך לקונצנזוס אם אף אחד לא רואה אותי, הצפירה מאבדת ממשמעותה, ולכן איני עומד. חלק מהאנשים ששמעו על הרגל זה הזדעזעו למשמע אוזניהם מפני שהוא נוגע בטאבו. ולכן עולה השאלה, האם יש לעמוד בצפירה גם אם אף אחד לא מסתכל? 

האוהב לשבת

אני עובד במוסד תרבות נהדר וצבעוני. אחת לשנה אנחנו יוצאים יחד עם כל הצוות (כ-30 איש ואישה) ליום מחוץ לעיר. בדרך כלל יוצאים באוטובוס לעבר מסלול כיפי, מעבירים לילה באיזה חאן צבעוני עם מדורה ומוזיקה, יום למחרת עוד מסלול אתגרי וחזרה הביתה. לאורך כל היום יש אנרגיות שמחות, בירות בשפע וצחוקים.

בשנתיים האחרונות נתקלנו בקשיים לאתר יום לכל הצוות בכל יום מלבד ביום השואה. לא ערב יום השואה אלא היום עצמו. כמה מאיתנו חושבים שזה לא ראוי ואפילו פוגע, אחרים חושבים שדווקא זהו סמל לניצחון ולחיים ואפילו חשוב לחיות ביום הזה בשמחה. המנהל אובד עצות, נשמח לתשובתכם.

אורן

דור שלישי יקרים,

חיברתי בין שאלותיכם כי למרות שהתשובות שלי עליהן הפוכות, ההסבר דומה. אמ;לק: אין בעיה לא לעמוד בצפירה כשאתה בבית, יש בעיה לארגן יום כיף לצוות ביום השואה.

מפקד חיל האוויר לשעבר אליעזר שקדי
מוטי מילרוד

בספר "פולחני מדינה" מראה חוקר ההנצחה מעוז עזריהו כיצד התרבות האזרחית הישראלית כוננה מיתוסים משלה, בדומה למיתוסים בעת העתיקה, שמטרתם להסביר היבטים שונים בעולם ו"לספר את סיפור כינונו של הסדר החברתי-פוליטי". במובן הזה, תפקידו העיקרי של יום השואה הוא לייצר קולקטיב מאוחד ולהטמיע בו את המיתוס המכונן שלו – היהודים הם קורבנות נצחיים, העולם אנטישמי, לעולם לא עוד.

החיבור הזה בין טראומת העבר לבין הצדקת ההווה בא לידי ביטוי תמציתי למשל במטס מעל אושוויץ שנערך בספטמבר 2003. כשמפקד חיל האוויר אליעזר שקדי סיים את תפקידו, הוא שלח לכל מפקדי החיל תצלום של המטס וכתב עליו "חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ - בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, לא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו".

אם כן, כפי שכתב הקורא הישבן, גם יום השואה הוא טקס – שמתרחש בהקשר חברתי וציבורי וכלליו מתקיימים מתוקף ההסכמה עליהם. מצד אחד, ברור שזיכרון השואה אינו עניין של יום שרירותי אחד (למעשה, תוך כדי שישראל מקדשת את יום השואה הסמלי היא מזניחה את ניצולי השואה הממשיים), ובוודאי כאשר הזיכרון הזה מנוצל לצורך הפחדה מתמשכת בעלת השלכות הרסניות. מצד שני, ברגע שטקס מסוים מוסכם בחברה כייצוג של רעיון מסוים, ההפרה שלו נחשבת לזלזול הן ברעיון המסוים והן באנשים הסובבים.

ניצולי שואה צועדים בשבילי מחנה ההשמדה אושוויץ בפולין
אליק קפליץ / אי-פי

יום השואה הוא אולי הקשר טעון מדי, אבל אפשר לבחון זאת למשל במקרה שבו שני אנשים נפגשים, אחד מושיט ידו ללחיצה והאחר מחייך אך אינו מושיט יד. לחיצת היד עצמה חסרת משמעות, אולם ברגע שהפכה למוסכמה טקסית הסירוב להשתתף בטקס השרירותי מתפרש כזלזול באדם השני.

ומכאן התשובה השונה לשתי השאלות שלכם. ראשית, האוהב לשבת: הצדק עמך, אין חובה לעמוד בצפירה לבד בבית. כאשר אדם מצוי בציבור (במרחב היהודי החילוני, אם לדייק), אי-עמידה בצפירה מתפרשת כזלזול מוצהר בסובבים, אבל בביתו אדם משוחרר מן הכללים הסמליים וההקשרים הקולקטיביים של המרחב הציבורי. זיכרון השואה ברמה הפרטית אינו תלוי בצפירה בת שתי דקות, ובוודאי שאינו יכול להצטמצם לתוכן. למעשה, נדמה לי שככל שאדם מחויב יותר לטקס הסמלי והשרירותי כערך בפני עצמו, כך הוא שוכח את המשמעות הרעיונית שממנה צמח אותו הטקס.

ובדיוק מאותה הסיבה, תשובתי לך איש צוות תרבותי היא התשובה ההפוכה. יום כיף מטעם העבודה הוא כמו הצפירה במרחב הציבורי – הוא מתקיים בהקשר חברתי וקולקטיבי. הטיול עצמו אינו הבעיה; קבוצת חברים יכולה להחליט לצאת לטיול ביום השואה, וממילא מעטים האנשים בישראל שאינם נהנים בינם לבין עצמם גם במהלך יום השואה, כמו בכל יום אחר. אבל יום כיף מטעם העבודה הוא אירוע מחייב וממסדי, וככזה נדרש לרגישות כלפי מוסכמות חברתיות וכלפי העובדים שנאלצים להשתתף בו.

נזירות קתוליות עומדות לצד ישראלים בצפירה לזכרם של קרבנות השואה, ירושלים 2009
קווין פרייר / אי-פי

בשל הסיכוי הגבוה שלפחות אחד מהעובדים ירגיש אי-נוחות, ואולי אפילו לא יהיה מסוגל לבטא זאת, מוטב להימנע מכך. במקרה שתיארת כמה וכמה מהעובדים הביעו אי-נוחות, כך שזה אפילו לא עניין תיאורטי אלא סתם חוסר התחשבות. ואם לא תצליחו למצוא אף תאריך אחר, לא נורא – ממילא הגיע הזמן להגדיר ימי כיף מטעם העבודה בתור פשעים נגד האנושות ולהעמיד לדין את האחראים עליהם.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#