אני מנהלת שיחות ארוכות בסלולרי במרחב הציבורי. מה הקטע של אנשים שמעירים לי? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

אני מנהלת שיחות ארוכות בסלולרי במרחב הציבורי. מה הקטע של אנשים שמעירים לי?

זמן הנסיעות הוא הזמן העיקרי שלי לטפל בעניינים אישיים, לפעמים בשיחות סלולריות, ולפעמים אין לי הרבה ברירות

תגובות
בחורה מדברת בנייד באוטובוס
שאטרסטוק

השבוע ננזפתי פעמיים כששוחחתי בסלולרי שלי במקום ציבורי. פעם אחת באוטובוס, על ידי נוסעת שאמרה "לא כולם צריכים לשמוע את השיחות שלך", ופעם שניה בקולנוע, בתור לקופה, על ידי מישהי שעמדה עם חברה שלה ובעצמה שוחחה איתה בקולי קולות.

אני עובדת באופן-ספייס, כך שלא יכולה לנהל שיחות מהעבודה, מה גם ששם אני בעיקר עובדת, ובבית זה בלתי אפשרי בגלל הילדה. זמן הנסיעות הוא הזמן העיקרי שלי לטפל בעניינים אישיים, לפעמים בשיחות סלולריות, ולפעמים אין לי הרבה ברירות. האם אני גסת רוח?

במה זה שונה, למשל, אם היתה איתי חברה והיינו משוחחות וצוחקות? הרי אז לא היו נוזפים בנו ולא מתערבים לנו. אז מה הקטע? וגם - המרחב הציבורי הוא ציבורי. האם לא מגיעה לי התחשבות בדיוק כשם שעלי להתחשב באחרים?

רינה

האם זה סביר לנהל שיחות טלפון ארוכות באוטובוס מבלי התחשבות בזולת? והאם לגיטימי לבקש לסיים את השיחה?

תודה מראש,

דיצה

שיחות נפש יקרות,

חביבות עליי במיוחד הן השאלות שנשלחות למדור ואינן עוסקות בסוגיות פוליטיות ברומו של עולם, אלא בנימוסים והליכות בחיי היום-יום. שאלות כאלה מאפשרות לי לא להעמיד פנים של מדור מורם מעם, אלא להתחבר לתסכול האנושי הבסיסי שכמעט כל אחד מאתנו חש בנקודה כזו או אחרת: כששומר חנייה מונע מאתנו לחנות, כשאנשים משאירים עגלה ריקה בתור בסופר והולכים ללקט את כל מצרכיהם, או כשהקולגות שלנו מחממים אוכל מסריח במיוחד במטבחון של העבודה.

שיחות סלולרי במרחב הציבורי הן דוגמה לסוגייה כזו, שנוגעת לכל אדם ומטריפה עליו את דעתו. בהיותי פה לכל אותם אומללים, אצהיר כבר בפתיחת דבריי: זה דבר מעיק למדי, שלפעמים אין ברירה אלא לבצעו אבל יש לעשות זאת במשורה ומתוך התחשבות מיוחדת.

בניגוד לטענתך, רינה, שיחות בנייד אינן דומות לשיחות בעל פה. ראשית, מרבית האנשים הסבירים, שיודעים לדבר בטון רגיל לאדם שלצידם, אינם מודעים לכך שכאשר הם מדברים בנייד, הווליום שבו הם מדברים עולה בכמה דרגות באופן אוטומטי. זה קורה גם בגלל מגבלות הקליטה והמיקרופונים וגם בגלל המוח המטופש שלנו, שגם בעידן הטכנולוגי הזה משדר לנו שעלינו לדבר חזק יותר כשהאדם השני אינו מולנו. התוצאה היא שיחה צווחנית ומעיקה. דרך אגב, אותו כלל נימוס נכון גם לגבי שיחה בצעקות בין אנשים באוטובוס או בתור – רק שזה הרבה פחות נפוץ.

הבדל נוסף בין שיחה בין אנשים לשיחה בנייד הוא הקרינה שהמשוחח כופה על סביבתו, שחזקה במיוחד במעליות ובתחבורה ציבורית בגלל הקליטה החלשה. לפני כמה שנים, כשגלעד ארדן עדיין לא היה השר המביך לביטחון פנים אלא השר להגנת הסביבה, הוא הקים צוות שימליץ על אמצעים אפשריים נגד שימוש מוגזם בניידים בתחבורה ציבורית. אני נגד שימוש ילדותי וסמכותני בחקיקה ובתקנות לעניינים כאלה, אבל כן ראוי להקשיב לאזהרה חשובה שהושמעה אז: "על פי חישובים שערך המשרד להגנת הסביבה, מספיק שרבע מנוסעי קרון רכבת או אוטובוס ישתמשו במכשיר הסלולר, כדי שכלל הנוסעים ייחשפו לרמת קרינה מעל המומלץ - ובשונה ממרחבים ציבוריים אחרים, באוטובוס או בקרון רכבת אין לנוסע דרך להימנע מהחשיפה לרעש ולקרינה".

בנוסף על אלה, מחקרים שונים הראו ששיחות בנייד מציקות באופן מיוחד למוח האנושי דווקא מפני שהסובבים נחשפים רק לצד אחד של הדיאלוג. לפי מחקר של פסיכולוגים מאוניברסיטת קורנל, אנחנו מתקשים הרבה יותר להתעלם משיחות נייד של הזולת מכיוון שאיננו שומעים את שני הצדדים. זה מאלץ את המוח למלא את החסרים ולכן להיות מרוכז יותר, גם בניגוד גמור לרצונו של הבעלים של אותו מוח, ולכן שיחות שנערכו בנייד הפריעו יותר לסובבים לבצע מטלות שהצריכו ריכוז. גם אם הנוסעים האחרים אינם מרוכזים בקריאה או במדיטציה, הם סתם לא מסוגלים לסנן את שיחות הסידורים שרינה עושה וזה מרגיז, מעיק, מלחיץ וחסר התחשבות.

מחקר דומה, של חוקרים מאוניברסיטת סן דייגו מ-2013, גילה כי שיחה חד-צדדית בנייד הפריעה לסובבים בריכוז ובזיכרון "יותר מאשר חדר שלם של אנשים מפטפטים". אבל ורוניקה גלוון, שהובילה את המחקר, הוסיפה גם היבט משמעותי אחר שמבהיר את העצבים שהשיחות האלה מביאות: "לסובבים שנחשפים לשיחות האישיות האלה אין שליטה על המצב, מה שמגביר את רמות הרוגז והתסכול שלהם". בעמידה בתור לקופה ובנסיעה באוטובוס הסובבים הם קהל שבוי, ולכן שיחות כאלה לגיטימיות עוד פחות; אין פלא שהעירו לרינה, ובהחלט לגיטימי להעיר מצדה של דיצה. רוב הסובבים שותקים כי לא נעים להם ומסתפקים במבטים עוינים, והאחת שכן מעירה תורמת לרווחה ולשקט הנפשי של כולם.

התחשבות הדדית אין פירושה שכל אחד עושה ככל העולה על רוחו, כפי שרינה מנסה לטעון, אלא שכל אחד מנסה להתנהל בחופשיות בלי לרמוס את הזולת. הזכות לשמוע מוזיקה חזקה או לנהל שיחות ביורוקרטיה ומריבות קולניות בנייד אינן חלק מ"ההתחשבות" המגיעה לאנשים במרחב הציבורי.

אנחנו חיים במציאות שבה הניידים כבר מזמן הפכו לאקסטנציה של הגוף והנפש, ואפשר לקיים שיחות במקומות ציבוריים (אם כי מי בכלל מדבר היום בטלפון, במקום לשלוח וואטסאפ כמו בן אדם נורמלי). הדרך החמודה לעשות זאת היא, כמו תמיד, איזון עדין בין הצדדים. מומלץ בין היתר לצמצם מאוד את אורך השיחות מהסוג הזה (זה לא הזמן לשיחת שירות לקוחות לאורנג' או להוט); לנהל אותן תוך כדי הליכה או בישיבה ברחוב, אבל לא בתורים, באוטובוסים, במעליות ובכל מקום אחר שבו הסובבים כלואים איתכם; לדבר בקול שקט במיוחד (אם הצד השני מצליח לשמוע אתכם, אתם כנראה מדברים חזק מדי); ואם מישהו מתלונן, להתנצל בחביבות ולסיים את השיחה. מהצד של המתלוננים, למרות שזה עולה על העצבים השתדלו לפנות בנימוס ובחביבות; אל תדרשו מהאדם לסיים את השיחה אלא ציינו שזה מפריע ובקשו שינמיך את קולו; ואל תגזימו, בסך הכל מישהו מדבר לידכם בנייד, אתם כנראה תשרדו את זה.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#