מה עושים עם קולגה שלא מפסיקה להשתעל ולכייח במשרד? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

מה עושים עם קולגה שלא מפסיקה להשתעל ולכייח במשרד?

לא מגיעה לי סביבת עבודה פחות מידבקת? הרי אם אדבק, אני זו שאפסיד ימי עבודה. איך אפשר לגרום לקולגה החיידקית להבין שזה ממש לא לעניין להגיע ככה לעבודה? אמרתי לה ללכת הביתה, אבל אני לא הבוסית שלה והיא לא לקחה את זה ברצינות

תגובות
אישה מתעטשת במשרד
Getty Images IL

קולגה באופן-ספייס מגיעה לעבודה בשבוע האחרון עם שיעול מחריד ומלא כיח. מעבר לגועל נפש הכללי, יש חשש רציני להפצת חיידקים (ביררתי, לא מדובר באלרגיה עונתית). העניין הוא כזה: אני לא היפוכונדרית ואין לי בעיה לאכול משהו שנפל על הרצפה, וברור לי שהקולגה צריכה את הפרנסה, אבל...

א) איכסה.

ב) מה איתי, לי לא מגיעה סביבת עבודה פחות מידבקת? הרי אם אדבק, אני זו שאפסיד ימי עבודה וכסף חיוני מאוד.

ג) איך אפשר לגרום לקולגה החיידקית להבין שזה ממש לא לעניין להגיע ככה לעבודה? אמרתי לה ללכת הביתה, אבל אני לא הבוסית שלה והיא לא לקחה את זה ברצינות. חוץ מזה, אני לא רוצה לצאת אנטיפתית.

ד) האם לגיטימי לפנות לבוס/ית ולבקש שישלחו אותה הביתה?

ה) אני יודעת שבישראל הורים שולחים ילדים חולים לגן כדי שיוכלו לצאת לעבודה, אבל אין גבול?

שרית

שפעת מזגנים יקרה,

אני עונה לך כאשר בגרוני עקצוץ קל, רמז מטרים לאפוקליפסה המתקרבת, מה שמעורר בי טינה עמוקה כלפי קולגה משלי שהגיעה חולה ומכייחת וברור לי שהיא האחראית הבלעדית למצבי. כתבתי את זה בשם ההגינות, כדי להבהיר שיתכן שלא אגש לסוגייה זו בניקיון הכפיים הראוי; אצלנו ב"מחלק מוסר" מקפידים על גילוי נאות ועל אתיקה ברמה הגבוהה ביותר.

השאלה שלך היא אחת מאותן סוגיות של נימוסים והליכות שאני מכנה "פעמון החתול", על שם המשל הידוע על העכברים שהחליטו לתלות פעמון על צוואר החתול אבל אף אחד מהם לא הסכים לעשות את זה בפועל. רוצה לומר, התשובה לשאלתך ברורה ופשוטה, אבל היישום שלה מצריך עימות ישיר עם הזולת ונכונות להיראות "תוקפנית" או "נודניקית", וזה משהו שקשה לרובנו לעשות. לפיכך, אחלק את תשובתי לשני חלקים: הרצוי והמצוי.

ברמת הרצוי, את צודקת לחלוטין שאנשים צריכים להימנע מהגעה לעבודה בשלב שבו הם עדיין מתיזים את רסיסי המוות שלהם לכל עבר. מקומות עבודה הם הגיהנום, כתבתי זאת פעם בהקשר של המטבחון המשרדי וזה נכון פי כמה בהקשר של הפצת מחלות. העבודה הורגת, לפעמים באופן מיידי בדמות התקף לב אבל לרוב טיפין טיפין, בדמות טיפות גדושות ריר ונגיפים שהקולגות משתעלים לכם לתוך הסלט, נושפים לתעלות המזגן ומורחים על ידיות הדלתות.

מחלות השפעת והצינון מייצרות בלבול בלב הקפיטליזם: מצד אחד, המעסיק הממוצע מצפה מעובדיו להגיע למשרד ולמסור לו את נשמתם גם כאשר הם חולים, אבלים, מדוכאים או גוססים. מצד שני, עובד שמגיע למשרד חולה בשפעת עלול להדביק את סובביו ולגרום גם להם לאבד ימי עבודה. לפי הערכות שפרסמו כלכלנים מחברת דן אנד ברדסטריט ב-2011, הנזק הכלכלי שגרמה מגפת השפעת למשק הישראלי, בגלל אובדן שעות עבודה, עמד אז על כ-2.2 מיליארד שקל. וזה מזל גדול, כי זה גורם לבוסים להתעניין לפתע ברווחת העובדים ולעודד אותם להישאר בבית ולנוח. מבחינתם, שפעת מידבקת זה לא קשקוש כמו סרטן – זה ממש מסוכן!

את צודקת, אם כן, שמן הראוי כי עובדים הלוקים בשפעת, בצינון או בשלשול חומצי יימנעו מהגעלת ומהדבקת כולנו, ינוחו קצת במיטה ויצפו בשידורים חוזרים של "האנטומיה של גריי". לעניין סעיפים ג-ד בשאלתך: אם החולים בכל זאת מתעקשים להגיע, אל לך לפנות לבוסית ולבקש את התערבותה, אנחנו לא ילדים וזו בגידה בסולידריות המעמדית. לעומת זאת, בהחלט לגיטימי ואף מומלץ לנעוץ בהם מבטים מאשימים ואף לפנות אליהם בהערות כאילו אכפתיות ("אוי מסכנונת את נראית מחריד, לא כדאי שאנשים יראו אותך עם הוודג' החולני הזה, את הרי עדיין רווקה") או בבקשות מפורשות ("אני יודעת שמעכשיו תשנאי אותי ושכולם ילכלכו עליי מאחורי הגב שאני מופרעת ומוגזמת, אבל אני לא יכולה לזייף אכפתיות לגבי בריאותך, אני סתם לא רוצה להידבק"). ההמלצה הרשמית לחולים היא להימנע מהגעה לעבודה עד 24 שעות לאחר חלוף התסמינים.

ובכל זאת, יש שתי בעיות עיקריות עם ההמלצה להעיר לקולגה. הראשונה, שאליה התייחסתי בפתיחת הדברים, היא שמדברייך עולה בבירור שאין לך אומץ לעשות את זה באופן ישיר. אנשים רבים מובכים בסיטואציות האלה ופונים לטקטיקות פאסיביות-אגרסיביות במקום עימות ישיר (לדוגמה: להדפיס את התשובה הזו ולתלות אותה על לוח המודעות, או להשאיר אותה בסתר על שולחנה של הקולגה המכייחת). בעיה שנייה היא העובדה שבעצם ההתקרבות לאותה חולה כדי להעיר לה, את בעצם מגדילה את סיכויי ההידבקות שלך. ההמלצה של מומחי המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, למשל, היא "שמירת מרחק של יותר ממטר מאנשים שנראים חולים". אז או שתצעקי לה מרחוק, או שפשוט תניחי לזה.

מכיוון שכך, ניאלץ לעבור מן התחום הרצוי לתחום המצוי. התגובה הקלה ביותר ליישום היא מה שנקרא "האשמת הקורבן", כלומר לפעול בעצמך להפחתת הסיכוי להידבקות במקום לצפות מהקולגה החולה להתנהג בצורה ראויה. אם אחרי שנעצת מבטים ואף זייפת אכפתיות ממרחק של מטר וחצי היא מסרבת להתפנות, מומלץ להקפיד לשטוף ידיים במים ובסבון בתדירות גבוהה ולא לגעת בפנים (הידבקות נגרמת בעיקר ממגע במשטחים נגועים ואז באזור האף והעיניים), לפתוח חלונות כדי לאוורר את המשרד ולשתות הרבה מים.

בנוסף על כך, כדאי לזכור שהאמת היא שקולגה מנוזלת ומכייחת היא לא הסכנה החמורה ביותר להידבקות בסביבתך המיידית. ראשית, שיעולים הם פעמים רבות סימן דווקא לסופה של המחלה, כלומר יתכן שהעובדת נחה בבית ועכשיו היא בריאה אבל עדיין משתעלת. שנית, מפני שסימפטומים של שפעת וצינון מופיעים רק יום עד ארבעה ימים אחרי ההידבקות, מה שאומר שאנשים שנראים לגמרי בריאים סביבך ונושמים עלייך את הבל פיהם עלולים להיות אלה שיפילו אותך למשכב, לעומת המכייחת האומללה שממנה את לפחות יודעת להיזהר.

אם את רוצה להימנע לחלוטין מהידבקות, אין ברירה אלא לשבת במשרד עם מסכה רפואית. זה אמנם לא לגמרי מונע את הסכנה, אבל זה כנראה יביא לכך ששאר העובדים יחשבו שאת משוגעת וישמרו ממך מרחק ביטחון, וכך תוכלי לשבת לבדך באופן-ספייס ולעבוד בדממה המרגיעה.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#