זה בסדר להעיר לנוסע אחר באוטובוס שיפנה את כסאו עבור קשיש או נכה שעומדים לידי? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

זה בסדר להעיר לנוסע אחר באוטובוס שיפנה את כסאו עבור קשיש או נכה שעומדים לידי?

כביכול נראה לי שהתשובה צריכה להיות פשוטה ואין ספק כי זהו הדבר הנכון לעשות, אך אחרי שעשיתי זאת פעם או פעמיים קיבלתי מבטים חודרים מאותו נוסע שהקמתי וכעת עומד לידי

תגובות
נשים מבוגרות עומדות באוטובוס
גטי אימג'ס ישראל

אני נוסעת לעתים תכופות באוטובוסים וברכבות. בימינו, כשכל הנוסעים תקועים עם העיניים בתוך הפלאפון ולא מרימים את הראש לראות מה קורה סביבם, מעטים הצעירים שקמים עבור קשישים או אנשים בעלי מוגבלות, נשים בהריון וכו'.

אני משתדלת תמיד להיות מודעת לסביבתי ולהציע את מקומי לאדם שברור כי הוא צריך את הכסא יותר ממני, אך רבות הפעמים שהיא או הוא עומדים לצדי ואין לי כסא להציע. האם זה מוסרי לבקש מנוסע אחר שיפנה את כסאו עבור אותו קשיש או נכה? כביכול נראה לי שהתשובה צריכה להיות פשוטה ואין ספק כי זהו הדבר הנכון לעשות, אך אחרי שעשיתי זאת פעם או פעמיים קיבלתי מבטים חודרים מאותו נוסע שהקמתי וכעת עומד לידי, או שאלות כמו "אתם ביחד?" (הקשיש ואני).

האם הדבר הנכון הוא פשוט לעסוק בענייני ולא להתערב? האם אני הופכת להיות ה"בריונית" במצב הזה, בריונית למען הצדק אך עדיין בריונית?

בתודה,

נוסעת מתמדת

נוסעת מתמדת יקרה,

ראשית, למען הסר ספק, אני רוצה להדגיש שלהציע מקום לאדם חלש או נזקק יותר באוטובוס זה תמיד הדבר הנכון לעשות. אם אתם צעירים, בריאים וחביבים – קומו. קומו לקשישים, לנכים, לנשים בהריון, להורים עם פעוטות, לאנשים שסוחבים חבילות כבדות, לעזאזל אם אתם במצב רוח נדיב קומו גם לאדם שנראה כאילו קשה לו לעמוד הרבה יותר משיהיה לכם. זו לא חובה, מלבד במושבים הקדמיים והמסומנים, אבל זה הופך את העולם למקום טוב קצת יותר ואלים קצת פחות.

עם זאת, כל הכיף המפנק הזה מתייחס לאדם שקם בעצמו ומיוזמתו, ואילו השאלה שלך היא האם להתערב ולדרוש מאדם זר לפנות את מקומו לאדם זר אחר. או אז, מלבד במקרים חריגים, נראה לי שאת עצמך ניסחת את התיאור הקולע ביותר להתנהגות כזו: בריונות למען הצדק.

סרטון הסברה של משרד התחבורה הסינגפורי. אם היושב סירב לבקשתו של העומד - תתערבי

הסיבה העיקרית לכך היא כמובן שאת לא מספיק מודעת לרצונות ולבעיות של שני הצדדים. מצד האדם שעומד, יש סיכוי גבוה שהוא אכן ישמח שיפנו לו מקום, אבל יכול גם להיות שזה יפגע בו ויגרום לו להרגיש חלש ועלוב. ולא רק משום שאת רואה בו נזקק, אלא גם מעצם העובדה שמתערבים ומדברים לו מעל הראש. מצד האדם שיושב, ישנן בעיות שקופות רבות, כמו לחץ דם נמוך או הפרעת חרדה, שיכולות לגרום לאדם שנראה בריא להזדקק למושב. אם תנזפי בו, תכפי עליו מצב שבו הוא יכול לשבת ולהיראות כמו חרא עצום, או לעמוד למרות בעיה רפואית כלשהי. סביר להניח שברוב מהמקרים שבהם תחושי דחף להתערב זה לא יהיה המצב, אבל כשאת מחליטה בשביל אחרים את פועלת מתוך אי-ידיעה של הנסיבות ולכן יש סיכוי גבוה יותר שתגרמי נזק. פתרון צדקני חלקי: אם האדם העומד ביקש מיוזמתו שהיושב יפנה לו מקום, והיושב סירב, אפשר להתערב ולנזוף באופן מידתי.

סיבה נוספת להימנע מכך, לטעמי, היא הפרפורמטיביות של המעשה הטוב. לא סתם מהללת היהדות את הרעיון של מתן בסתר, גם מתוך שזה מכבד את המקבל, אבל גם מתוך שיש בזה משהו ראוי ואמין יותר, מעשה טוב שנעשה לשם עצמו ולא כדי להאדיר את כבודו של העושה.

דווקא האגואיזם הטבעי לפי הובס גורם לאנשים לשתף פעולה ולעשות טוב, כי זה עובד לטובתם

כשאת קמה בצנעה לאדם אחר, את כמובן נהנית מתחושת מסוימת של צדיקות, וזה בסדר גמור. הפילוסוף תומאס הובס, שהיה אדם לא כיפי במסיבות, טען שבני האדם אגואיסטים מטבעם – אבל דווקא האגואיזם הזה גורם להם לשתף פעולה ולעשות טוב, כי זה עובד לטובתם. גם המוח שלנו בנוי בצורה הזו: מחקרים שונים מראים שיש קשר בין נדיבות ועשיית מעשים טובים ובין הרגשה טובה ואושר. אבל יש הבדל בין התחושה הפנימית הטובה כשאת עצמך קמה, לבין הסימון ההצהרתי והמתנשא שלך כאדם טוב יותר מאחרים כשאת נוזפת במישהו שלא קם. מובן שהתוצאה היא העיקר – האדם הקשיש או הנכה יושב – אבל אי אפשר להתעלם גם מהדרך. וזה לא רק עניין תיאורטי, יש בכך השפלה של אדם שאין לך מושג מה מניעיו. במקום הכיף של מעשה טוב, התערבות כזו מיד מייצרת אווירה מעיקה וחמצמצה לכל הנוגעים בדבר, שלוקחים אותה הלאה איתם ומפיצים אותה כמו מחלה לאורך היום.

אווירת ההתנשאות הזו ניכרה במיוחד בפתיחת דברייך, כשהזכרת את הנוסעים שבימינו "תקועים עם העיניים בתוך הפלאפון". זה נכון שאנשים פחות שמים לב למה שמתרחש סביבם בעידן הסמארטפונים, אבל לא צריך להגזים. וזה לא בהכרח נכון שפעם היה טוב יותר. אנקדוטה קטנה: סטנלי מילגרם - הפסיכולוג שמוכר לרוב האנשים מהניסוי שבו הוא ביקש מנבדקים לתת מכות חשמל הולכות וגוברות לאדם אחר (ניסוי שבשנים האחרונות הולכת וגוברת ההבנה כי היה מוטעה ומבוסס על שיבושים מדעיים רבים) – ביצע ב-1972 ניסוי שמטרתו לבחון את הכללים הבלתי כתובים ברכבת התחתית של ניו יורק. הוא שלח את תלמידי המחקר שלו, כולם בעלי מראה צעיר ובריא, לפנות לזרים בקרון צפוף ולשאול אותם אם הם יכולים לשבת במקומם. על אף שזה לא מקובל, 68% מהאנשים שנשאלו הסכימו באדיבות לפנות את מקומם למבקש. לעומת זאת, כששני עיתונאים של "הניו יורק טיימס" שחזרו את הניסוי הזה ב-2004, 13 מתוך 15 הנוסעים שאליהם הם פנו קמו – כלומר כ-87%. נכון, זו ארצות הברית ולא ישראל, ובכל זאת אפשר ללמוד מכך שני דברים. ראשית, שהזמנים לא בהכרח נהיו גרועים יותר ואנשים לא בהכרח נהיו מנומסים פחות; ושנית, שלפעמים צריך פשוט לבקש (בשם עצמך, בשונה מלנזוף בשם אדם אחר).

סטודנטים מברוך קולג' משחזרים את הניסוי של מילגרם בניו יורק

אם כן, ההמלצה שלי היא שתקומי בעצמך אם את יכולה, אבל לא תנדבי אחרים לכך. יוצאים מן הכלל: אם את מכירה את היושב ומרגישה שלגיטימי להעיר לו (למשל אם זה הבן הלא מחונך שלך); אם העומד ביקש ממך לעזור לו למצוא מקום, כי הוא חש ברע או חייב לשבת, או שאת מכירה אותו ויודעת שהוא זקוק לכך; או כאשר מדובר במקומות המסומנים ששמורים לנכים ולקשישים, אז בהחלט לגיטימי להעיר את תשומת לבו של היושב לשלט. אחרת, הטקטיקה המומלצת היא לנעוץ מבטים נוקבים ולאפשר לאדם היושב לקום בלי לבייש אותו ובלי לגרום לאדם העומד להרגיש אי-נוחות ומבוכה בתור נושא הדרמה החינוכית שהוא לא ביקש.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#