האם להתפטר מעבודתי האהובה כי הבוס מעיר לי הערות מגעילות? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האם להתפטר מעבודתי האהובה כי הבוס מעיר לי הערות מגעילות?

הבוס שלי הוא אדם נחמד שאין לו שום כוונות רעות, אבל מיומי הראשון בעבודה הוא מנהל איתי שיח פוגעני כלפי נשים, לעתים אף פוגעני וחודרני כלפיי, שלא בכוונה

תגובות
ארון סטאטון, אליזבת מוס וג'ון האם ב"מד מן"
Michael Yarish / AMC

אני בת 23, שעובדת בעולם הגברי למדי שהוא עולם הגינון. לא פעם אני שומעת קריאות הפתעה מעוברי אורח על כך שאני בחורה שעובדת בעבודה פיזית קשה. עם זאת, המעסיק שלי העסיק בעבר נשים ולא זרה לו היכולת שלנו לעבודה איכותית בתחום זה. אני והבוס עובדים יחדיו שעות ארוכות יום יום, לרוב רק זה עם זו. העניין הוא כזה: הוא אדם נחמד שאין לו שום כוונות רעות, אבל מיומי הראשון בעבודה הוא מנהל איתי שיח פוגעני כלפי נשים, לעתים אף פוגעני וחודרני כלפיי, שלא בכוונה. הערות על הרגליהן של נשים ומראן, ובאופן כללי פטרוניזם הנובע מהעובדה שאני בחורה צעירה והוא גבר בן 40.

בתור אדם ובטח שבתור בחורה, הדבר מפריע לי מאוד. בהתחלה ניסיתי להראות לו ברצינות ובהומור שהדבר מפריע לי, ואף לנסות להסביר לו את גישתי הפמיניסטית ומדוע הערותיו פוגעות בי, אך בהיותו אדם שההסגברה אינה זרה לו ראיתי שאיני מתקדמת לשום מקום. לאט לאט הבנתי שהדרך היחידה ליצור סביבת עבודה נעימה היא "להיכנס בו" בהומור כשהוא מגזים, אך לרוב לזרום איתו בשיח שלעתים קרובות אני מוצאת כשוביניסטי ולא הולם. אני אוהבת את עבודתי, ובאמת חושבת שהמעסיק שלי הוא לא אדם רע, אך אני מוצאת את עצמי מתביישת בעצמי כאשה על כך שאני מאפשרת לו לנהל איתי שיח כזה, ובכלל על כך שאני נותנת לפטריארכיה לנצח אותי ומרכינה את ראשי כלפיה בכל הערה שנותרה ללא מענה.

אז מה לעשות? האם אני חוטאת לעצמי, לנשים שיבואו אחריי בעבודה ולנשים בכלל כשאני מאפשרת לו התנהגות כזאת, גם אחרי שניסיתי וראיתי שאיני יכולה לשנות את הערותיו (שלא נדבר על תפיסתו, על זה כבר ויתרתי מזמן)? האם אני מוסיפה שמן למדורה בכך שאני בחורה שמאפשרת את זה? או שהאם באמת, לאחר שכבר ניסיתי, ולאחר שמצאתי דרך שדורשת פחות עימותים להרגיע את מצפוני הפמיניסטי, לא נותר לי דבר נוסף לעשות חוץ מלהתפטר מעבודה שאני אוהבת למדי ושהשכר בה מצוין עבורי?

בתודה,

הלוחמת בפטריארכיה

מנוחת הלוחמת יקרה,

להיות חלק מקבוצה מוחלשת פירושו לעתים קרובות לחיות תחת מתקפה בלתי פוסקת של הטרדות, הצקות, הערות גועליות וסתם התנהגות מזלזלת. העניין הוא שהרבה פעמים ההטרדות והזלזול אינם משמעותיים בפני עצמם: בדיחה פה והערה פוגענית שם שאפשר להחליק בקלות. אלא שהאפקט המצטבר שלהם, על אדם שבסך הכל מנסה לחיות את חייו ולהתקיים בעולם, מעורר מצוקה גדולה יותר מאשר כל תקרית זעירה בפני עצמה.

התופעה הזו והמצוקה שהיא גורמת כה רווחות שיש להן שם בפסיכולוגיה, ברפואה ובסוציולוגיה: Minority Stress, סטרס של מיעוטים. אינספור מחקרים העלו כי ההצטברות של הערות פוגעניות, דעות קדומות ואפליה מייצרת סביבה עוינת ומלחיצה שפוגעת בבריאותם הנפשית והפיזית של שחורים, להט"בים, נשים וכן הלאה. ואחת הבעיות הגדולות בהתמודדות עם המצוקה הזו היא בדיוק העובדה שמדובר ברשת צפופה ורחבה שמקיפה אותך מכל עבר: כל הערה אחת בפני עצמה לפעמים סתמית, אבל כחלק ממערך חברתי של שליטה והכפפה היא יכולה להכביד יותר.

דוגמה מעניינת לכך נפרשה בשבוע האחרון מעל דפי עיתון "הארץ": תחילתה בטור שכתבה נרי ליבנה על סופר שכביכול בסך הכל אמר את המילה סקס למלצרית והורחק מבית הקפה כי אותה מלצרית היא צעירונת פותה שלא מסוגלת להבין בדיחה; והמשכה בתגובה המרתקת מטעם אותה מלצרית, שהראתה כיצד ליבנה הוציאה את אותה הערה מתוך מערך שלם של הטרדות והצקות שאותו סופר הפנה אליה תוך כדי עבודתה במשך חודשים. "התייחסות אל תלונות 'חמורות' יותר מייצרת דרישה להתמודדות במישור המשפטי. התייחסות זו חשובה ומהותית, אבל היא לא נוגעת ברובד השלם של הדברים היומיומיים שגורמים לנו להרגיש לא בנוח, להרגיש מוטרדות או מוחפצות, גם אם הם לא מגיעים לרף הפלילי. בלי להתייחס לחוויות הללו לא נוכל להביא לשינוי חברתי ותפיסתי", הדגימה המלצרית האנונימית בדיוק את אותה חוויה מתמשכת שיכולה למרר את חייה של עובדת – כשהתגובה היחידה שמותרת לה היא "אל תהיי כבדה, צוחקים איתך".

כפי שעולה ממכתבך, המצב הזה קשה להתמודדות בייחוד כאשר אותן בדיחות והערות לא נעימות מגיעות מצד גבר חביב בסך הכל, קל וחומר אחד שמופקד על המשכורת שלך או בעל השפעה במקום עבודתך. במקרה שלך הניסיונות להגיב ולהסביר סתם לא הועילו, אבל במקרים אחרים עלולות להיות לכך השלכות קשות על הפרנסה. למשל, מחקר שפורסם השבוע ב-"Harvard Business Review" העלה כי למנהלים ולקולגות יש תפקיד מרכזי בהשתקת תלונות על הטרדה מינית מצד אחרים, בין היתר כאשר הם מזהירים מתלוננות מפני ההשלכות האפשריות וכמובן כאשר הם עצמם גורמים להשלכות הללו להתרחש. מנגד, התעלמות מייצרת סביבת עבודה מעיקה ומתישה לאורך זמן, ובמקרה שלך גם תהיות לגבי מקומך כ"פמיניסטית טובה".

קאט דנינגס ממלצרת ב"מרוששות". חוויה מתמשכת שיכולה למרר את חייה של עובדת

חרגתי מהמקרה הספציפי שלך משום שזו בעיה שמטרידה (סטגדיש!) נשים רבות בעולם התעסוקה. ומכיוון שהיא כה רווחת, חשוב להזכיר שמחקרים בפסיכולוגיה מראים שבתיאוריה כולנו חכמים וכולנו בטוחים שנגיב למצבים כאלה בצורה נכונה ונחושה, אך במציאות מרבית הנשים (והגברים) יגיבו בפחד במקום בכעס, יקפאו, ישתקו. ולכן חשוב גם לזכור שאין תגובה אחת נכונה – והתגובה שנכונה לך במצב מסוים מושפעת מגורמים רבים, ביניהם אפילו מצבך הכלכלי או הנפשי באותו הזמן.

וזה בעצם לב העניין: לפעמים התגובה הכי אמיצה והולמת מול מנגנונים של שליטה ודיכוי כמו גזענות וסקסיזם היא פשוט לשרוד אותם, כל אחת ואחד בדרכו. גם אם זה עצוב, מותר גם לשתוק אם את מרגישה שזה הדבר הנכון בשבילך – את לא עובדת בהסברה פמיניסטית, חשובה וראויה ככל שתהיה, ומותר לך לקחת ממנה הפסקות כדי פשוט להתקיים, להתפרנס ולהחזיק מעמד. מובן שחשוב במידת האפשר לא לשתוק מול הערות פוגעניות שיטתיות מכל סוג שהוא, זה מייצר סביבת עבודה ראויה יותר לעובדים וגם עולם חמוד יותר. אבל אם כבר מחלקים אשמה, עיקר האחריות על כתפי האדם שמעיר את ההערות הללו ועל סובבים בעלי כוח שיכולים להתערב. במקרה שלך זה רק הוא ואת, אבל כאמור כתבתי את זה לא רק למענך, אלא למען כל מי שמוצאת את עצמה במצב כזה וכועסת על עצמה ששתקה.

איילת נחמיאס ורבין נואמת בכנסת, השבוע. לפעמים התגובה הכי אמיצה מול מנגנונים של דיכוי היא פשוט לשרוד

במקרה המסוים שלך, נראה שעשית הכל נכון. את מודעת פוליטית אבל מסוגלת גם לראות את המורכבות ואת החולשות של הבוס שלך, ניסית תגובות שונות כמו דיאלוג פתוח והומור, ומשזה לא שינה את המצב החלטת להתנגד פה ושם ולהרכין ראש פה ושם. אחרי שתגובות שונות כושלות, האפשרויות הבאות הן תמיד או לשתוק ולחרוק שיניים או להקצין מעט את התגובה ולייצר "מחיר" כבד יותר להתנהגות הפוגענית, וייתכן גם שהבחירה שלך בין שניהם תשתנה בעתיד, אולי כשתחליטי לעזוב את העבודה ואולי אף פעם לא. בינתיים, כל יום שבו את עובדת בעבודה שאת אוהבת למדי ושהשכר בה מצוין עבורך הוא ניצחון קטן על העולם הזה.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#