ההורים שלי מזדקנים, האם בכל זאת הגיוני לגור בחו"ל? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

ההורים שלי מזדקנים, האם בכל זאת הגיוני לגור בחו"ל?

ישראלים רבים עוזבים את הארץ לתקופות קצרות, ארוכות, וארוכות מאוד מסיבות שונות: כלכליות, אקדמיות, חוסר נוחות עם המדיניות הישראלית הנוכחית, או שמצאו אהבה ומשאירים את הוריהם בארץ לעת זקנתם

תגובות
זוג מבוגר מדבר עם בתם ונכדם בסקייפ
גטי אימג'ס ישראל

רציתי לשאול אותך שאלה שמעיקה עלי באחרונה, ואני מאמינה שנוגעת לרבים. עברתי לניו יורק לפני שנתיים מסיבות מקצועיות: המקצוע שלי בארץ מוגבל מאוד הן קרייריסטית והן כלכלית, והחלטתי לעבור לזמן מסוים כדי לקדם את שני ההיבטים האלה. כעת אני שוקלת להישאר כאן לחמש שנים נוספות.

אני מדברת עם הוריי כמעט מדי יום, אחת לחודש גם בסקייפ, ומגיעה פעמיים בשנה לביקור. גם החלטתי שאם בריאותם תידרדר במהלך השנים האלו - אשוב מיד לארץ. מאידך, לא הייתי רוצה לחזור לארץ כעת, מאחר שאני יודעת שזה בהכרח יגביל מאוד את הקריירה שלי ובהתאם גם את היכולת שלי להתפרנס בכבוד בארץ. כמו כן, אני יודעת שכשאחזור לארץ עם הקבלות "מאמריקה", אצליח - ככל הנראה - להשתכר היטב.

ישראלים רבים עוזבים את הארץ לתקופות קצרות, ארוכות, וארוכות מאוד מסיבות שונות: כלכליות, אקדמיות, חוסר נוחות עם המדיניות הישראלית הנוכחית, או שמצאו אהבה. אנחנו משאירים את ההורים בארץ לעת זקנתם. וזו השאלה: בידיעה שהורינו רק הולכים ומזדקנים, וסביר להניח שהם היו רוצים בקרבתנו יותר משיחות הטלפון, הסקייפ והביקורים השנתיים - האם זה בכלל מוסרי לגור בחו"ל? האם זה מוסרי לגור שנתיים אבל לא שש שנים? האם זה מוסרי לגור שש שנים אבל לא להגר לחלוטין? האם זה מוסרי לגור בברלין (שקרובה יחסית) אבל לא בניו יורק?

תודה,

הבת הגולה

בריחת מוחות יקרה,

השאלה שלך מחכה באינבוקס של המדור כבר כמה חודשים, ובכל פעם שאני רוצה לענות לך עולה בי היסוס קל, מעין חשש שלא אצליח להתייחס לסוגייה הזו מכל ההיבטים.

הסיבה לכך שהשאלה הזו מורכבת במיוחד, היא שאין בה נכון ולא נכון, רק קשה וקשה יותר. אבל אפשר בתור התחלה לחשוב על הסוגייה התיאורטית של מחויבות ילדים כלפי הוריהם. ויכוחים רבים ניטשים סביב השאלה מה חייבים הורים לילדיהם, אבל איש אינו חולק על כך שהם חייבים להם דברים מסוימים, למשל מזון ומחסה. לעומת זאת, שאלת המחויבות של ילדים בוגרים להוריהם מעוררת דיונים פילוסופיים מורכבים יותר. אפשר לחלק את התשובות על כך לשני כיוונים עיקריים: אלה שסבורים שלילדים יש מחויבות בלתי מותנית כלפי הוריהם, מעצם היותם ההורים שלהם; ואלה שרואים את המחויבות בקשר כזה כבחירה, שתלויה ברצון הטוב ובאהבה בין שני הצדדים.

שיחת סקייפ שגרתית בסרט "למה דווקא הוא?" מ-2016

האסכולה השנייה מזוהה למשל עם ג'יין אינגליש, שטענה כי הדיבור על יחסי הורים-ילדים במונחים חוזיים הוא בלתי הגיוני וצריך לחשוב עליהם במונחים של חברות. אינגליש טענה שהמחויבות של הורים כלפי ילדיהם נובעת מכך שהם בחרו ללדת אותם, אבל הילדים לא בחרו להיכנס לחוזה הזה ומכאן שלא חלה עליהם מחויבות דומה. הורים מעניקים לילדים בלי ציפייה לתמורה (במובן הפילוסופי בלבד; בפועל ברור שההורים של כולנו עשו אותנו כדי שנגשים את חלומותיהם הנכזבים ונחליף להם חיתולים לעת זקנה). לכן, ממש כמו בין חברים, גם בין הורים וילדים בגירים הנתינה צריכה לנבוע מרצון חופשי ומאהבה.

ברוח זו, אפשר לטעון שמבחינה מוסרית אובייקטיבית אין בעיה מוסרית להגר לארץ אחרת ולהתרחק מההורים. אין לך חובה לטפל בהורים שלך, וכמו שאת לא שואלת את עצמך אם לגיטימי להתרחק גיאוגרפית מחברים כדי לקדם את הקריירה, כך אין סיבה שתשאלי זאת לגבי הורייך. אבל משהו במחשבה הזו מרגיש קצת עקום, בייחוד כששומעים את הכאב של הורים שילדיהם עזבו. למשל בכתבה שפורסמה בחודש שעבר ב"כלכליסט" על המחיר של רילוקיישן, אמרה אשה אנונימית בת 88 על ילדיה שהיגרו: "הבנתי שאני אשאר לבד... לכן אני מנסה להתנתק מהם רגשית. אני גמרתי איתם, כי הם ויתרו עליי".

פרופ' קרול גיליגן
אליהו הרשקוביץ

מה שחסר בתיאורים הרציונליים של מחויבות להורים הוא בדיוק התלות הזו בין בני אדם, קל וחומר בין הורים וילדים. את החסר הזה באה למלא קרול גיליגן, מי שהגתה את הגישה המכונה "אתיקה של דאגה" (ethics of care). לפי הגישה הזו, מערכות יחסים בין בני אדם והדאגה ההדדית המפעמת בהן הן חלק בלתי נפרד מהמוסר האנושי, לא פחות מאתיקה של זכויות שנתפסת כ"רציונלית" ו"נכונה" יותר. גיליגן לא הציעה להחליף גישה אחת באחרת, אלא להבין שההיגיון והרגש והאני והאחר משלימים זה את זה, וקיום אנושי שלם מביא בחשבון את שניהם. זה אולי נשמע מובן מאליו כיום, אבל כשהיא פירסמה את הרעיונות האלה בספר "בקול אחר" ב-1982, זו היתה מהפכה של ממש בתחום הפסיכולוגיה המוסרית, שהסתמכה בעיקר על מרואיינים ממין זכר ועל התעצבותם הנפשית.

בהתבסס על מחקריה, גיליגן טענה שנשים מתייחסות לסוגיות מוסריות כהתנגשות בין צורות שונות של דאגה ואחריות, ושהן נותנות משקל להקשר ולנרטיב, בעוד גברים מחפשים ומנסחים כללים פורמליים ואבסטרקטיים יותר לפתרון בעיות מוסריות. במקרה שלך הראייה שתיארה גיליגן מועילה במיוחד, משום שאת מתארת בדיוק מצב של התנגשות בין אחריויות (ידעתי שצורת הרבים של המילה הזו תהיה שימושית בבוא העת). ולא רק בין שני צדדים, אלא יותר מכך: הדאגה שלך להורייך הנחלשים והמתגעגעים; הרצון של הורייך שתצליחי ותתקדמי; השאיפות שלך להתקדם ולממש את היכולות שלך; המחויבות שלך לפרנס את ילדייך, אם יש או יהיו כאלה; האחריות כלפי האחים שנשארו, אם ישנם, שצריכים לטפל בהורים בלי עזרתך; ועוד ועוד.

לכן, הדבר הנכון והראוי לעשות הוא לנהל שיחות כנות ופתוחות עם הורייך ושאר בני משפחתך, לאפשר לכל אחד לבטא את פחדיו, את צרכיו ואת שאיפותיו, ולמצוא דרך לאזן בין כל אלה. יכול להיות שתגלי שהורייך מוכנים לוויתורים הנדרשים, ויכול להיות שתשמעי מהם תחושות קשות של מצוקה ונטישה, אבל אין לך ברירה אלא לדבר איתם.

כך בדיוק פיתחה גיליגן את התיאוריה פורצת הדרך שלה: היא התחילה להקשיב לתשובות המורכבות יותר והנחרצות פחות שסיפקו לה ילדות ונשים, במקום לכפות עליהן את התשובות המוחלטות והחד-ממדיות שהגדיר מראש החוקר שתחתיו עבדה. באותו האופן, אני או כל אדם אחר לא נוכל להגדיר למענך מה נכון ולא נכון באופן אבסולוטי במקרה הזה, ובטח שלא לספק תשובה כללית ומודולרית שתתאים לכל מי שמתייסר באותה שאלה בחלוקה למדינות שונות ופרקי זמן.

סצנת הסיום של "ליידיבירד" (2017). לפעמים, כפי שלימדה אותנו גיליגן, המעשה המוסרי ביותר הוא להקשיב

אמנם נכון שהמדור הזה נועד לספק תשובות נחרצות, אבל במקרה שלך נראה לי שחשוב יותר דווקא להזכיר שלא לכל דילמה יש תשובה מוחלטת ואחידה. לפעמים, כפי שלימדה אותנו גיליגן, המעשה המוסרי ביותר הוא להקשיב, כדי למצוא את הפתרון הרלוונטי ביותר במקום את כללי האצבע התיאורטיים שמומחה כלשהו הגה בשבילנו.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#