האם להיכנס במוקדנית קשקשנית שאני נאלץ לדבר איתה חמש פעמים ביום? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האם להיכנס במוקדנית קשקשנית שאני נאלץ לדבר איתה חמש פעמים ביום?

את השיחות עם האשה שמפנה אותי למקומות בהם צריך לעבוד - אין דרך לקצר. היא גם רגישה וכשאני מנסה לענות תשובות קצרות, היא מעירה לי שאני קר. אי אפשר פשוט לבקש לעבוד וזהו?

תגובות
מוקד שירות טלפוני. למצולמים אין קשר לכתבה
בלומברג

כבר זמן רב אני יושב על בעיה קשה וצריך צידוק מוסרי להתנהג בדרך שאיננה מוסרית לחלוטין. העבודה שלי היא לצאת למקומות שונים ולבצע שם עבודה מסוימת. ביום ממוצע אני יוצא לעבוד פעמיים-שלוש, אבל זה גם יכול להיות פעמים רבות בימים עסוקים.

הבעיה שלי היא עם אחת הבחורות שמתקשרות להוציא אותי. היא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר והיא מאוד (מאוד מאוד) אוהבת לדבר. מבחינתה כל שיחה, שיכולה להיות גם השלישית או החמישית באותו היום, היא הזדמנות לקשקש (גם כסלנג וגם בשכל) וחוץ מלהגיד לה שאני ממש באמצע משהו אין דרך לקצר את השיחה, וגם אז היא מתחילה להתכתב בווטסאפ שממנו אני לא יכול להתעלם, כי זה הטלפון של העבודה.

כשאני מנסה להתעלם יחסית ולענות תשובות קצרות, היא שואלת למה אני קר אליה ושהיא חשבה שיש בינינו קשר מיוחד וזה כל כך כואב לה, כי כל הבחורות האחרות אומרות שאני כזה נחמד והיא צריכה ללכת הביתה בוכה.

הבעיה שלי היא שבסך הכל היא בחורה חמודה וטובת לב, וזו לא אשמתה שהיא כל כך מטומטמת. האם יש לי הצדקות מוסריות לשבור אותה לחלוטין ולהגיד לה בצורה ישירה שאין בינינו קשר מיוחד, שאני אף פעם לא נהנה לקשקש איתה ושבבקשה תגיד לי רק לאיפה ללכת ומתי?

בכל הקשור לשיחות טלפון מיותרות, מייקל סקוט הוא המלך. מתוך "המשרד"

המוטרד

מר זעפני יקר,

זה רעיון מוזר לפנות דווקא למדור מוסר רך לב כדי לקבל צידוק להתנהג בצורה לא מוסרית וקשה. ממכתבך נשמע שאותה מוקדנית אולי קצת עצלנית ודברנית, אבל אתה חתיכת שמוק יהיר וזה הרבה יותר גרוע. לפיכך, באופן לא מפתיע תשובתי היא: לא, אין לך "הצדקות מוסריות לשבור אותה לחלוטין". זה נראה לי מובן מאליו, ובכל זאת אנסה להסביר זאת באריכות כי על זה משלמים לי.

השאלה שלך היא הזדמנות לעסוק באסכולה שמיעטתי להתייחס אליה במדור זה: אתיקת מידות (virtue ethics). בניגוד לגישה הדאונטולוגית, ששואלת אם מעשה מסוים מקיים כלל מוסרי, ולגישה הטלאולוגית (תוצאתנית), ששואלת לאיזה מעשה יהיו התוצאות המועילות ביותר, אתיקת מידות מתמקדת באדם המבצע ובאישיותו, ושואלת איזה מין אדם הוא צריך להיות.

אתיקה כזו מזוהה בראש ובראשונה עם אריסטו, שתיאר את יסודותיה בקובץ הידוע בכינוי "האתיקה הניקומאכית". לפי אריסטו, האדם הוא חלק מהטבע, וכמו כל דבר בטבע יש לו תכלית והוא משגשג כשהוא מממש את התכלית הזאת. אריסטו טען שמטבענו גלומה בנו השאיפה למידות טובות, ממש כמו שמטבעה של האנטילופה גלום בה הרצון לרוץ ולאכול עשב כדי לשגשג. או כפי הוא הגדיר זאת, "כל אומנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב. בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב כאותו עניין שאליו שואף הכל" (תרגום: יוסף ג. ליבס).

פסל של אריסטו
ויקיפדיה

כחלק מהשאיפה הזאת לטוב, יש בנו תחושת אחריות מוסרית שגורמת לנו לשבח אדם שפועל היטב או להרגיש רגשות אשם כשאנחנו עושים מעשים בלתי ראויים. בין הריסות הלב השחור שלך אפשר בכל זאת לזהות את ניצני פריחתה הססגונית של האחריות המוסרית הזאת - היא זו שגורמת לך להבין ש"בסך הכל היא בחורה חמודה וטובת לב" ושזה לא בסדר להשפיל אותה.

בין מספר מידות טובות שמזכיר אריסטו באתיקה הניקומאכית, הוא מציין גם מזג נוח וחברותיות. כמו בכל המידות הטובות, מה שחשוב מבחינת אריסטו הוא להגיע לטווח הביניים המדויק: אדם בעל מזג נוח אינו מתרגז סתם אבל גם אינו אדיש - הוא כועס בגלל הדברים הנכונים ובצורה נכונה. אדם חברותי אינו חנפן וגם אינו מעליבן - הוא יודע להיות חביב במידה הראויה. ואולי כדאי להזכיר פה שמידה טובה נוספת היא כנות, אבל גם זו צריכה להיות מתונה - לא שקרים אבל גם לא אמירות בוטות לפרצוף.

לאור האמור לעיל, קל לראות מדוע ההתנהלות שלך במקרה הזה אינה מפגינה מידות טובות: התיאורים שבהם אתה מתאר את הקולגה מדגימים יהירות וזלזול ("לא העיפרון הכי מחודד בקלמר", "היא כל כך מטומטמת"); מידת הזעם שלך והרצון שלך להעניש אותה על פטפטנותה אינם פרופורציונליים ("לשבור אותה לחלוטין"); והתנהלותך מולה אינה מפגן מרהיב של חברותיות, בלשון המעטה.

אפשר להבין מדוע ההתנהלות שלה לא נעימה לך ומקשה עליך לבצע את עבודתך. הפתרון הראוי, עם זאת, אינו השפלה והטחת עלבונות. בהחלט לגיטימי ונכון לענות תשובות קצרות יחסית ולא להיגרר לפטפוטים סתמיים שאינם מהנים אותך וגם מפריעים לך לעבוד. לעומת זאת, להגיד לה כמה אתה סובל מהשיחות איתה ולגרום לה ללכת הביתה בוכה, זה כבר מיותר ונבזי. כאמור, הדרך הנכונה היא מידה סבירה של סבלנות וחברותיות, בלי להתרפס או להשתולל בצורה מופרזת לכאן או לכאן, כזו שתפגע בך או בה. ואם היא תיפגע כשתגיב בצורה עניינית, קצרה אך מכבדת להודעות שלה, זאת כבר אחריותה (גם לה יש מידות טובות שעליה לשאוף אליהן, אתה לא הסובייקט המוסרי היחיד בסיפור הזה).

כאמור, אריסטו התמקד יותר במידות הראויות ופחות בחוקים שקובעים מהם מעשים ראויים, משום שמבחינתו אדם בעל מידות טובות יפעיל שיקול דעת וישאף לטוב, ומכאן שמעשיו בהכרח יהיו מעשים טובים. לשיטתו, אמנם יש אנשים שנולדים עם אופי מרשים ויכולת גבוהה יותר לפעול נכון, אבל כל אדם יכול לפתח את מידותיו הטובות באמצעות תרגול. כלומר, ככל שנאלץ את עצמנו לעשות את המעשה הראוי גם כאשר הוא בא לנו במאמץ, כך בהדרגה המידה הטובה הקשורה אליו תהפוך לחלק מאתנו, עד שזה כבר לא יהיה מאמץ אלא משהו שאנחנו עושים באופן טבעי כי אנחנו כבר אנשים טובים יותר. ככל שלא תבזה את הקולגה שלך ותרסק את נפשה, אלא תגיב בנימוס ענייני ומצומצם כשהיא מציקה לך בשיחות בטלות, כך בהדרגה תהפוך לאדם חברותי יותר ובעל מזג נוח יותר. וזאת, לפי אריסטו, המשמעות של חיים מוסריים.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#