האם קלאסיקה גזענית או מיזוגנית עוד ראויה להיקרא? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האם קלאסיקה גזענית או מיזוגנית עוד ראויה להיקרא?

הרבה מן היצירות הספרותיות נכתבו בתקופות אחרות מימינו ושזורות בתפישות ארכאיות. אני קורא לאט ומעט ומתלבט מה האיזון הנכון שעלי לעשות? להימנע מקריאה או לקרוא ובכך לעבד מחדש את אותן תפישות

תגובות
אילוסטרציה צנזורה
Getty Images IL

אינני אדם המרבה לקרוא ספרים וכל ספר שכבר התפניתי לקרוא בו, תמיד הקריאה היתה איטית ומתפרשת לאורך ימים רבים. על אף שכך, אני מפיק הנאה רבה מתחביב זה, גם תחת הידיעה שלא אקרא ספרים רבים בחיי. אך חידוד זה, שהבהיר לי כי עלי לשקול ברצינות אילו ספרים להתחיל בכלל לקרוא, עורר בי דילמה שלאו דווקא כרוכה באיכות הספרים ואולי היא לא שמורה רק לבעלי מוגבלות קריאתית. הרבה מן הקלאסיקות הספרותיות נכתבו בתקופות עם סדר חברתי אחר מימינו, שזורות לא פעם בתפישות ארכאיות ואפופות ביטויים של גזענות, הומופוביה ושוביניזם (קיים לעתים גם תיאור אכזרי ביחס לחיות, שלדאבוני מקובל בחלקו גם היום). לעתים נדמה שמדובר באמונותיו של הסופר עצמו, ולא רק ברקע התיאורי של העלילה.

הדילמה היא מה האיזון הנכון שיש לעשות? מחד מדובר לעתים ביצירות קאנוניות, שחשיבותן עולה על אי אלו ביטויים גזענים של רוח תקופה זו או אחרת. אולי בעצם ההימנעות מקריאה כזו יש משום התכחשות להיסטוריה עצמה? מאידך אני מאמין שהשיח, הציבורי או הפנימי, משפיע על האופן שבו אנחנו תופשים את המבנה החברתי בו אנו חיים, כשם שאני סבור שלשפה יש השפעה על אופן החשיבה שלנו. כל קריאה מחייבת התייחסות ביקורתית, אך עצם העיבוד החוזר של אותן תפישות, אולי יש בו מספיק כדי להשפיע לרעה. לא בטוח שאדם מן השורה, בטח הממעט לקרוא, מסוגל תמיד להשגיח בהשפעות האלה (כדוגמת הח"מ). השאלה היא: האם קלאסיקה גזענית או מיזוגנית עוד ראויה להיקרא?

אביב

מלבן שחור יקר,

הצנזורה תמיד היתה האויבת הגדולה של הספרות. אם הספרות מבקשת לערער מוסכמות, לפרוץ גבולות, לשרטט מורכבויות ולעורר שאלות ותגובות - הצנזורה מבקשת לנקות ולהחליק ולהעלים כל שאלה, עימות, מורכבות או ספק.

מתוך הסרט "לוליטה"

בעבר היתה הצנזורה מזוהה יותר עם הימין השמרני, אך בעשורים האחרונים היא קנתה לה אחיזה גם בחלקים מסוימים של השמאל (צד של המפה הפוליטית שהאינטואיציה החריפה שלי אומרת לי שאתה משתייך אליו). זו מעין תמונת מראה, שבה הכל זהה אך הפוך: בצד אחד מצנזרים רומנים בין יהודים לערבים, באחר - גילויי גזענות; בצד אחד מצנזרים בנים שמתנשקים זה עם זה, באחר - הומופוביה; ושני הצדדים מצנזרים מיניות נשית, כל צד מסיבותיו שלו.

אין כל ספק שגזענות, הומופוביה וסקסיזם הם דברים לא נחמדים. אבל השאלה אינה אם הם טובים או רעים, אלא אם אם מוטב להימנע לחלוטין מקריאת ספרים שיש בהם תכנים כאלה. והתשובה הקצרה על כך היא לא.

סיבה אחת ציינת בעצמך: הימנעות מקריאת יצירות כאלה היא התכחשות להיסטוריה, שלא לומר למציאות העכשווית. גם כיום העולם מלא בגזענות ובסקסיזם, והסתרתם מאחורי פרגוד לא תעזור למאבק בהם. להיפך, היכולת לקרוא טקסט בצורה ביקורתית ולהסביר לעצמך ולאחרים מדוע הוא בעייתי מסייעת לפיתוח כישורי חשיבה ביקורתית, שמסייעים בתורם למאבק בתפישות כאלה.

עטיפת הספר אל תיגע בזמיר

אפשר לחשוב על זה כמו על ילדים שגדלים בסביבה סטרילית מדי, ולכן הופכים למבוגרים אלרגיים ופגיעים. החשיפה לתכנים כאלה לא תשבור אותך, אלא תלמד אותך להתמודד עם העולם כמו שהוא - קשה ומורכב ומלא יופי וכיעור גם יחד. כפי שכתבה חוקרת המגדר אורלי לובין בהתייחס לקריאת "לוליטה" של ולדימיר נבוקוב: "זו גדולתה של יצירת תרבות אפקטיבית: שאפשר ללמוד ממנה, לפעמים בעל כורחה, איך ומאיזו זווית כדאי לנו לנסות להבין את העולם. איפה ואיך נמצא את המשמעות שלו".

סיבה נוספת היא העובדה שישנן יצירות נפלאות שכוללות תכנים לא נעימים, וחבל להעניש את עצמך בוויתור מוחלט על יופיין של היצירות האלה. זו גישה טהרנית מדי לטעמי, שפוגעת ביכולת שלך להסתכל על העולם ולפעול בתוכו. התוצאה היא לא אדם חזק וטוב יותר, אלא אדם מצומצם ומבוהל יותר, כזה שגם נוטה יותר לצמצם ולהשתיק אחרים.

וזה מביא אותי לסיבה השלישית, אולי החשובה מכולן: צנזורה היא מדרון חלקלק. נכון, אתה לא מדבר על צנזורה של אחרים אלא על רשימת הקריאה של עצמך. עם זאת, הרצון לצנזר ולהעלים היבטים לא נעימים במקום להתמודד איתם נוטה להשתלט על ראיית העולם. כך, המחשבה שמוטב לא לקרוא ספרים עם תכנים גזעניים וסקסיסטיים מתגלגלת בקלות למחשבה שמוטב לא להכניס ספרים כאלה לספריות, ומכאן למחשבה שאולי כדאי לאסור על פרסומם מלכתחילה.

גישה כזו מזיקה לחופש המחשבה וגם לספרות עצמה. ב-23.9 ייפתח בארה"ב "שבוע הספרים האסורים" השנתי, ולא במקרה מי שיזם ומוביל אותו הם מו"לים, סופרים וספרנים (אם אתה יודע מה טוב בשבילך, חביבי, אל תסתבך עם ספרניות). רשימת הספרים שספגו הכי הרבה דרישות לסילוק ממדפי הספריות מלמדת שבין הנימוקים יש לא מעט טענות לגזענות. למשל בספרים "עולם חדש מופלא" מאת אלדוס האקסלי, "אל תיגע בזמיר" מאת הרפר לי, "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" מאת מאיה אנג'לו ו"על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק - כולם ספרים מצוינים וראויים לקריאה (אוקיי, חוץ מהזמיר, ספר די מטופש).

פסל של ברוך שפינוזה
Historical image collection by

מכל הסיבות האלו, הימנעות מוחלטת מספרים שיש בהם עמדות בעייתיות היא רעיון עוועים שיזיק לך ולעולם. במקום זאת, מומלץ לקרוא את הספרים האלה בעין ביקורתית ואף לפתח אותה בדרך הזאת. נוסף על כך, הרחב את המנעד וקרא לצד הקלאסיקות (שנכתבו לרוב מעמדה הגמונית, כפי שציינת) גם ספרים שנכתבו על ידי סופרים וסופרות מהשוליים. מכיוון שאתה קורא מעט, כדאי שהקו המנחה שלך לא יהיה פחד מהיבטים פוליטיים, אלא דווקא מספרים גרועים - וכאלה יש מכל הסוגים.

כדאי לשעות לדבריו של ברוך שפינוזה, שפירסם ב-1670 את החיבור "מאמר תיאולוגי-מדיני" בתגובה להתחזקות כוחות דתיים ושמרניים בהולנד, שפעלו לאסור על הפצת ספרים חתרניים. שפינוזה טען כי החופש לחשוב, להתבטא ולקרוא, גם במקרה של רעיונות מעוררי מחלוקת, חיוני כדי להכיר את העולם וכדי ללמוד להיות אדם טוב ומוסרי. לדבריו, "חופש העיון הפילוסופי לא זו בלבד שאפשר להעניקו בלא שיתנזקו יראת-שמים ושלום המדינה, אלא, אדרבה, אי אפשר לבטלו בלא שיבוטלו עמו שלום המדינה ויראת-שמים עצמה" (תרגום: חיים וירשובסקי). מילים כדורבנות, שבאופן לא מפתיע גם הן צונזרו והוחרמו במשך שנים רבות.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#