מסתבר שבמקום עבודתי חי הומלס, לדווח עליו? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

מסתבר שבמקום עבודתי חי הומלס, לדווח עליו?

מתחת לבניין בו אני עובד יש "זוּלה" ככל הנראה של נרקומן חסר בית. הוא אינו מפריע לאיש, אך מה עם חובותיי כלפי מקום העבודה?

תגובות
איור של חסר בית הומלס
bowie15 / Getty Images IL

אני עובד במוסד תרבות ציבורי גדול. השבוע גיליתי שישנו חלל נטוש מתחת לבניין, ושבחלל הזה ישנה "זוּלה" של (כנראה) חסר/ת בית נרקומנ/ית.

אשתי סבורה שעלי לדווח להנהלת המוסד, כחלק מחובת הנאמנות שלי למקום העבודה. לתפישתי, האדם אינו מהווה מטרד לאחרים, למעשה רק סקרנות כפייתית הובילה אותי לחלל הזה. נעילת החלל לא תפתור שום בעיה (כי אין בעיה), אבל מאידך תאמלל אדם שכנראה כבר בתחתית. את כל זה אני רואה על רקע ההזנחה הממשלתית את האוכלוסיות החלשות, לעומת ההשקעה הציבורית במוסד בו אני עובד.

איציק

בעל בית יקר,

אחת הבעיות העיקריות ביחס החברתי לחסרי בית ולמכורים לסמים היא העובדה שמפסיקים לראות אותם בתור בני אדם. הם הופכים למטרד, מעין חפץ, כזה שאפשר ורצוי להעבירו ממקום למקום כדי שלא יפריע בעין. חסרי בית ומכורים רגילים שמסמנים אותם, מציקים להם ומתייחסים אליהם כפחות מאנושיים.

עניין נוסף שחשוב לזכור הוא שמחוסרי דיור סובלים לעתים קרובות מבעיות חברתיות מערכתיות ורחבות מעבר לעצם המחסור בקורת גג. רבים מהם גדלו בעוני או סבלו מהתעללות בבית, לעתים אלה נשים שעוסקות בזנות או אנשים שהתמכרו לסמים, הם סובלים מרעב ומבעיות בריאותיות, חשופים להטרדות ולאלימות וכן הלאה.

ובכל זאת, המחסור בקורת גג הוא הצורך הבוער ביותר. לכן, בארצות מוצלחות יותר מישראל מדיניות הסיוע לאנשים ללא בית היא "דיור תחילה", כלומר קודם למצוא פתרון דיור ולאחר מכן לנסות לפתור את הבעיות האחרות בעזרת שירותי הרווחה. הסיבה לכך היא העובדה שבית הוא מרחב מוגן, כזה שיש בו חופש ופרטיות ושמעניק לאדם תחושה של אוטונומיה ושל ביטחון. זה משהו שמגיע לכל אדם.

השופטת מיכל אגמון גונןהשופטת מיכל אגמון-גונן
עופר וקנין

האדם שגילה את החלל הנטוש מתחת לבניין הציבורי שבו אתה עובד אמנם לא מצא בית, אבל כדי לשרוד הוא מצא מרחב בטוח מעט יותר מאשר בחוץ. זה מקום מוגן יותר משמש בקיץ או מגשם ורוח בחורף, אבל לא פחות חשוב מכך זה מקום מוגן מן המבט ומן האלימות הפוטנציאלית של הזולת. מקום שבו אפשר להירגע לזמן מה וליהנות ממידה מסוימת של פרטיות (כדי לישון, להתלבש, לאכול, וגם כדי לצרוך סמים - עדיף במקום מוגן מאשר במרחב חשוף).

משום כך, בוויכוח בינך ובין אשתך לדעתי אתה צודק. אילו אותו אדם היה מציק לאחרים או מאיים עליהם, אפשר היה לחשוב על ההתנגשות בין הצרכים של שני הצדדים וכיצד לפשר ביניהם. אבל אתה מבהיר שהוא אינו מטריד או מסכן איש, ולמעשה אפילו לא יודעים על קיומו. אז למה בעצם למנוע ממנו את המרחב המוגן העלוב הזה, שכנראה מציל את חייו או לפחות מאריך אותם ומקל עליהם? אם הוא אינו מפריע, לא ברור לי מדוע "חובת הנאמנות" למקום עבודתך מצריכה את סילוקו.

הדבר נכון בכל מקום, אך נכון שבעתיים במבנה ציבורי. בית המשפט המחוזי בתל אביב כבר קבע לפני כמה שנים שאסור לעירייה להרחיק חסרי בית מהמרחב הציבורי ולהחרים את רכושם. השופטת מיכל אגמון-גונן כתבה אז כי "בעוד השהייה במרחב הציבורי אינה 'שירות חיוני' למי שיש לו קניין פרטי, היא בהחלט שירות חיוני לחסרי בית, השוהים במרחב הציבורי ומתקיימים בו... במקרים אלו על הקבוצות החזקות לגלות סובלנות, גם אם יוגבלו במעט מהנאתן מהמרחב הציבורי, כדי לאפשר לחסרי הבית להתקיים בכבוד במרחב הציבורי". אמנם במקרה שלך לא מדובר על פארק ציבורי, אבל הרי איננו עוסקים כאן במידת הדין אלא במידת הרחמים והחמלה.

כאשר יש התנגשות בין הזכות לחיים ולשלמות הגוף ובין זכויות אחרות, הזכות לחיים תמיד מנצחת. הרחבתי לעיל כדי שיהיה ברור שמבחינת אדם מחוסר דיור, מקום מוגן ורגוע יחסית קשור באופן ישיר לזכות לחיים ולשלמות הגוף, ולצד זאת גם לזכות לכבוד. במקרים רבים עומדת מנגד הזכות של אנשים אחרים לביטחון ולשלמות הגוף, אבל במקרה שתיארת כלל לא ברור לי איזו זכות חיונית מתנגשת במקרה הזה. הזכות שלא ישתמשו בסמים באיזה חלל נטוש בסביבתך? הזכות לא לדעת שאי שם בקירבת מקום מצוי אדם שאולי אינך מרוצה מצורת חייו?

שלבי ההתפתחות המוסרית של קולברג

ההתנגשות בין החוק היבש לבין הזכות לחיים מוכרת מאחד הניסויים המפורסמים בפסיכולוגיה של המוסר: שלבי ההתפתחות המוסרית שתיאר הפסיכולוג האמריקאי לורנס קולברג. קולברג הציג לנשאלים דילמה מוסרית: אשתו של היינץ גוססת מסרטן ורק תרופה אחת יכולה להציל את חייה. התרופה עולה לרוקח שהמציא אותה 200 דולר, אך הוא מוכר אותה ב-2,000 דולר. היינץ מצליח לגייס 1,000 ומבקש מהרוקח למכור לו אותה עכשיו במחיר הזה ואת היתרה הוא מבטיח להעביר במועד מאוחר יותר. הרוקח מסרב והיינץ פורץ לבית המרקחת וגונב את התרופה. קולברג שאל את המשתתפים אם לדעתם היינץ היה צריך לגנוב את התרופה או לא, אם זה היה משנה אם הגוסס היה אדם זר ולא אשתו, וכן הלאה. בהתבסס על תשובותיהם הוא הגדיר שלוש רמות של התפתחות מוסרית, שבכל אחת מהן שני שלבים.

יש לא מעט ביקורות מעניינות על הניסוי של קולברג (בין השאר של תלמידתו קרול גיליגן, שהזכרתי פה בעבר) אבל לענייננו מה שרלוונטי הוא העובדה שקולברג ואחרים הגדירו את הרמה המתקדמת של המוסר כ"פוסט קונבנציונלית". ברמה הזאת, האדם מבין שחוקים וכללים הם תוצרים חברתיים, מפתח ביקורת על החברה שבה הוא חי ומצליח לשים את עצמו במקומו של הזולת. מכאן נובעת ההבנה שחוקים ראויים כל עוד הם מקיימים את הצדק, ושמותר לסרב לחוקים שנוגדים את ערכיו המוסריים המהותיים של הפרט.

מן הפרספקטיבה הזאת אפשר להבין, כפי שציינת, שאין שום סיבה "לאמלל אדם שכנראה כבר בתחתית", באופן שעלול לסכן אותו, וכשהוא כלל לא גרם שום נזק או הפרעה. אפילו אם הוא מחוסר דיור ומכור לסמים – למעשה, בייחוד אז.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#