אני מחלק מוסר - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

אני מחלק מוסר

שאלת האנונימיות ליוותה מדור זה מרגע לידתו. מחד, התשובות צריכות לעמוד בפני עצמן. מאידך, האם מוסרי לייעץ בענייני מוסר בעילום שם? מוסר אינו עסק ברור וחד-משמעי אבל ודאי שאינו אובייקטיבי. אז החלטתי לצאת מהארון

תגובות
מה הטעם בפילוסופיה בלי הקשר פוליטי וחברתי?
Getty Images IL

מאת יוענה גונן

בספר "שנה של מחשבות מופלאות" מתארת ג'ואן דידיון את שנת האבל שלה בעקבות מותו הפתאומי של בן זוגה ב-2003. היא ניגשת ליגונה כמו שחבלן ניגש למטען: מפרקת את החומר הנפיץ הזה בעדינות, שכבה אחר שכבה, כדי לנטרלו. במסגרת ניסיונותיה ללמוד את האבל ולפענח את משמעותו, היא צוללת לביבליוגרפיה מקיפה בנושא: מחקרים של פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין, אזכורים של אבל בספרות מתומאס מאן ועד ו"ה אודן, ספרי רפואה וכמובן מדריכי עזרה עצמית.

באופן מפתיע, הטקסט שבו דידיון מוצאת בסופו של דבר את ההבנה העמוקה ביותר של מוות ואבל, הוא דווקא "ספר הגינונים של אמילי פוסט משנת 1922". פוסט מעניקה הנחיות כיצד לנהוג מרגע מותו של אדם, מהטיפול בתהליך הקבורה ועד לדרך לגרום לשכולים לאכול מעט למרות חוסר התיאבון שכופה עליהם הצער. במקום להתייחס למוות כרעיון מופשט או לייפות את האובדן, ספר הגינונים מספק עצות פרקטיות מועילות ובעיקר נותן את התחושה המנחמת שגם בתהומות הכאב והבלבול יש מערך של כללים שאפשר להיאחז בהם כדי לא לטבוע.

ג'ואן דידיון. מצאה את מבוקשה אצל אמילי פוסט
Liz O. Baylen / LA Times via Get

לפני קרוב לשנתיים פנתה אליי עורכת התרבות הדיגיטלית של "הארץ", נועה אפשטיין, בהצעה לכתוב מדור ייעוץ מוסרי באתר העיתון. תחילה הגבתי בפקפוק: מי זקוק כיום למדורי ייעוץ ולספרי נימוסים? אבל היא התעקשה שיש צורך והחלטנו לנסות, ובמהרה אכן החלו הפניות לזרום בשצף אדיר (זה המקום לענות על תהייה שהעלו קוראים רבים: כל השאלות שמופיעות במדור אמיתיות לחלוטין ומתפרסמות כלשונן. למעשה באינבוקס ממתינות מאות פניות נוספות, שלצערי לא הספקתי לענות עליהן). רק כעבור זמן מה, כשקראתי את ספרה של דידיון, הבנתי - כולנו זקוקים לפעמים לעצות ברורות ולתחושה המנחמת שיש היגיון בשיגעון. בייחוד בתקופה של תזוזות חברתיות מבלבלות לצד התפרקותם של מקורות סמכות ושל עצם המושג אמת.

הדרישה היחידה של העורכת היתה שהמדור יהיה אנונימי, הן כדי שהתשובות יעמדו בפני עצמן והן ברוח המסורת העיתונאית המפוארת והמפוקפקת של מדורי ייעוץ בשמות עט, מ-Dear abby  ועד Dear Prudence. בין השמות ששקלנו למדור היו מחוות לספרי מוסר ושו"ת דתיים כמו "חובות הלבבות" ו"מסילת ישרים". בסוף בחרתי ברפרנס לסדרת הטראש מהאייטיז "מיאמי מחלק מוסר", בתקווה שזה יבהיר שיש להתייחס למונח "מוסר" בכותרת ולמדור כולו בעירבון מוגבל ועם גרגר של מלח, כמו שאומרים בלעז.

סיקוונס הפתיחה של "מחלק מוסר"

הנה משהו שלמדתי: לא כולם מכירים סדרות טראש מהאייטיז בכיכובו של דון ג'ונסון. והנה משהו עוד יותר חשוב שלמדתי: שיח מוסרי נוטה לבעבע ולגלוש, גם כשהוא מכריז על עצמו כתחבולה. כך למשל, כמה וכמה אנשים העלו במיילים ובתגובות את הטענה שזה לא מוסרי לכתוב מדור ייעוץ מוסרי בעילום שם. חלקם ממש התכוונו לכך ברצינות, ובכל פעם זה הפתיע אותי. האנונימיות של המדור יכולה להיות מתוארת כמגוחכת, מיותרת, מסקרנת, מוצלחת, מרגיזה ועוד כהנה וכהנה שמות תואר. לא מוסרי זה למכור נשק למשטרים שמבצעים טיהור אתני, למשל. האחריות לבלבול היא עליי, כי השיח הזה מידבק כמו הרפס ואירוניה היא לא תמיד עסק ברור וחד-משמעי, אבל חברים - גם אתם אחראים לשים לב למה שיוצא לכם מהפה ולדייק במונחים. אחרת זה פשוט לא מוסרי!

שוב ושוב הבהרתי שהנגיעה של מדור זה במוסר מלאת ספקות וסייגים, בראש ובראשונה משום שבעיני לא ניתן לנתק את השיח האתי מן השיח הפוליטי. אתיקה "אובייקטיבית", שמנותקת מהקשרים היסטוריים וחברתיים ומיחסי כוחות, היא פנטזיה תמימה במקרה הטוב ושקר מכוון במקרה הרע. בלי יסודות פוליטיים מובהקים מוסר הוא סתם עוד מנגנון לשימור כוח, שנועד להכפיף את החלשים ולכפות עליהם את הכללים של החזקים. לא במקרה לאורך ההיסטוריה שימשו טיעונים מוסריים להצדקת דיכוי וביזוי של קבוצות מוחלשות, ולא במקרה פלפולים עיוניים מאפשרים להכשיר מוסרית כמעט כל מעשה אלים והרסני. המובן מאליו השקוף הוא תמיד צבעם של החזקים.

טענה דומה השמיע אחד מגדולי הפילוסופים המודרניים, לודוויג ויטגנשטיין, במכתב שכתב ב-1944 לחברו ותלמידו הפילוסוף האמריקאי נורמן מלקולם. ויטגנשטיין הזכיר במכתבו תקרית שאירעה ב-1939, במהלך טיול משותף, כשהשניים דנו בכותרת עיתון לפיה גרמניה מאשימה את בריטניה בניסיון התנקשות באדולף היטלר. מלקולם טען שזה לא סביר, משום שהבריטים "תרבותיים מדי" וזה לא מתאים ל"אופי הלאומי" שלהם, והאמירה הפשטנית הזאת זעזעה את ויטגנשטיין. הוא ראה בכך הוכחה לעובדה שמלקולם לא הפנים את החינוך הפילוסופי שניסה להקנות לו, וזה הביא לניתוק זמני של היחסים הקרובים ביניהם (עד כדי כך הוא התייחס ברצינות לקשר בין הפילוסופי והפוליטי!).

לודוויג ויטגשטיין
ויקיפדיה

במכתבו כעבור כמה שנים הסביר ויטגנשטיין, "חשבתי אז: מה טעם בלימודי פילוסופיה אם כל מה שהם נתנו לך זה את היכולת לדבר באופן סביר על כמה בעיות סתומות של לוגיקה וכולי, ואם זה לא שינה את חשיבתך על הבעיות החשובות של חיי היומיום, אם הדבר לא הביא אותך להיות מקפיד יותר עם עצמך מאשר כל עיתונאי שהוא, לגבי השימוש בצירופים מסוכנים שאנשים כאלה משתמשים בהם למטרותיהם. אתה מבין, אני יודע שקשה לחשוב בצורה נכונה על 'ודאות', 'הסתברות', 'תפישה' וכולי, אבל קשה פי כמה לחשוב או לנסות לחשוב, בצורה כנה באמת, על חייך ועל חיי אנשים אחרים. והצרה היא שחשיבה על דברים אלה אינה מלהיבה, אלא לעתים מאוסה עד אימה. וכאשר היא מאוסה, היא חשובה ביותר" (תרגום: אלכסנדר סנד, ותודה לענת מטר שבזכות מאמריה הגעתי לטקסט היפה הזה).

פטריוטיזם פשטני וגזעני והשימוש הנלוז שנעשה בו הם בעיה לא פחות חמורה בישראל של ימינו, בלשון המעטה. העמדה שניסיתי לקדם במדור היא שאתיקה היא ביקורת חברתית מתמדת, נימה מסוימת של רגישות וקשב למציאות הסובבת. החיים המוסריים אינם יעד אלא כיוון - מאמץ מתמשך להיות חמודים יותר ונבזיים פחות, להתחשב בזולת ובייחוד בחלשים ולגרום כמה שפחות סבל מיותר. התשובות שלי לשאלות, כפי שהרביתי לציין, אינן אובייקטיביות ואינן אמת מוחלטת. הן אפילו לא תמיד מה שאני עצמי הייתי עושה במצב דומה, כי לא תמיד קל לעשות את הטוב והפגמים והכעסים שלנו הם חלק מהאנושיות שלנו. גם הכרה במגבלותינו וחמלה על טעויות שלנו ושל אחרים הן היבטים חשובים של רגישות מוסרית.

"למתעניינים, בסופו של דבר מה שבאמת מעסיק אנשים זה כסף וחרא"
Getty Images IL

הדרישה לכתיבה בעילום שם היתה נוחה לי במובנים רבים, קודם כל מכיוון שהיא מסייעת - כך גיליתי - לרכך מעט את החרדה המשתקת הכרוכה בפרסום טקסטים. לצד זאת, היא היתה גם נטל לא מבוטל, בין השאר בגלל שלא יכולתי לעמוד מאחורי הדברים (וחשוב מכך, להתווכח עליהם באינטרנט) ובגלל חוסר הנעימות של ההסתרה (אימצתי תשובה מעורפלת וקצת אידיוטית לאנשים ששאלו אותי, לפיה "ידוע לי מי כותב את המדור אבל אסור לי לגלות"). אין סיבה מובהקת להחלטה לצאת מהארון דווקא עכשיו, פשוט הגיע הזמן. מתברר שלא לכל ההחלטות יש הסבר מובהק. חבל שלא יכולתי להפנות את השאלה הזאת למדור "מחלק מוסר", שמעתי שמסייעים שם בכל מיני התלבטויות.

המדור ימשיך כרגיל, רק לא בעילום שם. תודה מעומק הלב למאות האנשים ששלחו שאלות ולכל אלה שניהלו איתי תכתובות מרתקות ומרגשות. למתעניינים, השאלות שחזרו הכי הרבה בפניות למדור היו מבוכות בנוגע להשארת טיפים ולשימוש בשירותים. בסופו של דבר מה שבאמת מעסיק אנשים זה כסף וחרא - וזה משהו שטוב לזכור כדי לשמור על מידה ראויה של ענווה ומודעות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#