חרדים שמפגינים נגד גיוס תקעו אותי בפקקים, מותר להחזיר להם? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

חרדים שמפגינים נגד גיוס תקעו אותי בפקקים, מותר להחזיר להם?

אני חרדי ועד היום נהגתי לעשן ברחוב ולא במרפסת כדי להתחשב בשכניי. אלא ששכניי נמנים על הפלג של הרב אוירבך ובחודש האחרון איחרתי בגללם לעבודתי ונגרמו לי נזקים. אולי די עם ההתחשבות?

תגובות
אנשי הפלג הירושלמי מפגינים וחוסמים כבישים במחאה על מעצר תלמיד ישיבה, מארס 2018
מוטי מילרוד

תחילה אציין כי אני חרדי המקפיד על קריאת המדור שלך ביראת כבוד, וזאת כי אמרו חכמינו "חוכמה בגויים? תאמין", ולפי רבותיי ב"גויים" נכלל גם עיתון "הארץ". הדילמה המוסרית שלי נוגעת למגזר החרדי וסביר להניח שהעורכים לא ימצאו בה עניין, אבל אשמח לתשובה.

כמו חרדים רבים אני נמנה על זרם המעשנים, בתקווה שיום אחד אפסיק, אבל עד אז אני ממשיך בכך. עד היום, במצבי לחץ נהגתי לצאת מביתי, לרדת שלוש קומות אל הרחוב ולעשן בשטח הפתוח ולא במרפסת ביתי, מאחר שסמוך אליה נמצאים חלונות שכניי החרדים (שמשתייכים במוצהר לפלג הירושלמי ונוטלים חלק בהפגנותיו). אלא שבחודש האחרון איחרתי לא פעם למקום העבודה שלי בעקבות הפגנות הפלג, כאשר בחלק מהמקרים אף נרשם לי נזק כספי של מאות שקלים ביום, וזאת מלבד התסכול והצער הרב מעמידה של שעות בפקקים. שאלתי היא כזאת: האם מבחינה מוסרית אני יכול להתחיל לעשן במרפסת ולא להתחשב בשכניי, כפי שהם אינם מתחשבים בי?

אשר

 

מעשן תחת שן יקר,

שאלתך אמנם מתייחסת למגזר החרדי, אבל עולות ממנה מספר סוגיות עקרוניות שרלוונטיות לכל אדם. אפילו לקוראי "הארץ", רחמנא ליצלן. למשל, האם חסימת כבישים במסגרת מחאה היא מעשה ראוי, האם אנחנו נדרשים להתחשב באחרים רק אם הם מתחשבים בנו, והאם לגיטימי לנקום באנשים על דברים שעשו בני קבוצתם או בני משפחתם.

לפני שניגש לשאלות הכלליות יותר, קצת רקע לאלה מבין הקוראים שלא בילו במסדרונות ישיבת פוניבז'. הפלג הירושלמי שאליו מתייחס המעשן התפלג לפני כמה שנים מהזרם הליטאי הראשי בעקבות מאבק ירושה בין שני רבנים. אנשי הפלג סרים למרותו של הרב שמואל אוירבך, שחרת על דגלו מאבק חריף בגיוס חרדים שאותו הוא ראה כגזירת שמד. הוא אסר על תלמידי ישיבות אפילו להתייצב בלשכת הגיוס כדי לקבל פטור, מה שמוביל למעצרם כעריקים ומשם להפגנות ולחסימות כבישים בתגובה למעצרים. כל העסק לא מוצא חן בעיני אנשי המיינסטרים החרדי, שמעדיפים לפעול בשיטות של שתדלנות פוליטית ומבחינתם הפגנות כאלה מוציאות שם רע לחרדים כולם.

הרב שמואל אוירבך בהפגנה מחוץ לכלא 6
גיל אליהו

פעולות לא אלימות שנועדו להפר את הסדר הקיים – כמו חסימות כבישים ושביתות – הן לרוב כלי שבו משתמשות קבוצות מוחלשות. הסדר הקיים תמיד נוטה לטובתם של בעלי הכוח בחברה. מי שאין לו אמצעים פוליטיים וכלכליים להשפיע על הסדר הזה מבפנים נאלץ לעתים לשבש אותו כדי למחות נגדו ולדרוש שינוי. לא במקרה, חסימות הכבישים הבולטות בשנים האחרונות התרחשו במסגרת מאבק הנכים, המאבק נגד אלימות כלפי נשים ומאבק הפלג הירושלמי נגד גיוס.

פעולות מחאה כאלה נתפשות על ידי הציבור הרחב ככוחנות בלתי סבירה, משום שהאלימות החברתית שנגדה יצאה המחאה שקופה. האזרח הסביר וחובב הנוחות מתהלך אפוא בעיוורון סלקטיבי: נכים נמקים ברעב בהעדר קצבאות לקיום בכבוד, נשים סובלות מאלימות בבית בלי סיוע מספיק מהרשויות וסרבני גיוס נלקחים בכוח לכלא, אבל האלימות מתחילה כביכול ברגע שאותו אזרח מאחר לעבודה בגלל חסימת כביש או שביתה.

זה הגיוני ומובן ברמה האנושית, אבל מפרפסקטיבה מוסרית זו עמדה די מפוקפקת. לא נעים לעמוד בפקק או לאחר לפגישה, אבל הרבה פחות נעים לסבול מאלימות חברתית ושלטונית. גם לחסום כביש זה לא תענוג גדול, ולכן אנשים לא עושים זאת מתוך שעמום אלא מתוך תחושה שנעשה להם עוול משמעותי. האם לגיטימי לקלל חזק בלב את חוסמי הכביש בשעה שאתה תקוע? בהחלט. אבל התנהלות מוסרית היא שאיפה למציאות שבה טוב יותר ליותר אנשים, ולכן במקביל ראוי להבין את החיוניות של פעולות כאלה ולתמוך בקיומן בעולם במקום להתייחס אליהן כ"חוסר התחשבות".

אפילו אם רק לצורך הדיון נתייחס לכך כחוסר התחשבות, ממילא הדרישה להתחשבות כלפי הזולת אינה מוגבלת אך ורק למי שמתחשב בנו. הפילוסוף היהודי החמוד עמנואל לוינס העמיד במרכז האתיקה שלו את האחריות לאחר, שלטענתו נוצרת ברגע שאנחנו רואים את פניו הממשיים והפגיעים של האחר ובלי כל ידע מוקדם לגביו. מעצם האנושיות שלנו איננו יכולים לברוח מהאחריות כלפי הזולת ומההזדהות עם סבלו. לוינס השווה זאת לסיפור התנ"כי על יונה הנביא (תראה מה זה, למענך הכנסתי קצת תורה לפילוסופיה), שניסה לברוח מחובתו להזהיר את אנשי נינווה מפני חורבנם. מבחינת יונה אנשי נינווה היו האחר, מה אכפת לו מהם, אבל למרות מאמציו הוא לא היה יכול לברוח מאחריותו כלפיהם.

עמנואל לוינס
ברכה אטינגר

בספרו "הומניזם של האדם האחר" הבהיר לוינס כי היבט מהותי במחויבות לאחר הוא שאינה נשענת על דרישה להדדיות או על ציפייה לתמורה. ובכל זאת היא לא באה על חשבוננו, אלא דווקא מאפשרת לנו לבטא את מהותנו בצורה המלאה ביותר: "היחס ל'זולת' מטיל בי ספק, מרוקן אותי ממני עצמי ואינו מפסיק לרוקן אותי בעוד אני מגלה שיש בי תמיד כוחות חדשים. לא ידעתי שיש בי עושר כזה, אך אין לי עוד הזכות לשמור דבר לעצמי" (תרגום: סמדר בוסתן). במלים יפות פחות, אתה לא אמור להימנע מעישון בפרצופו של מישהו רק אם הוא נחמד אליך או מוכן לחתום על הצהרה נגד חסימות כבישים, אלא משום שהוא משתעל וסובל ואתה לא זבל של בן אדם.

זה המקום לציין שההתחשבות הרגילה שלך יוצאת מגדר הרגיל. הרי אינך נושף עשן בפרצופם של שכניך אלא במרפסת ביתך הסמוכה לחלונותיהם, ואם הם לא התלוננו אין צורך להגזים. אילו היית שואל אותי אם עליך לרדת שלוש קומות בכל פעם שמתחשק לך לעשן, הייתי עונה שזה יפה מאוד אבל לא הכרחי (אם כי לעשן זה לא בריא ואולי המסע המפרך מצמצם את מספר הסיגריות היומי). לצערך זה לא מה ששאלת, אלא ביקשת לדעת אם מותר לך לעשות להם דווקא ולהתנקם בהם, ומכיוון שזה המניע התשובה הפוכה.

אם בשגרה אתה עושה מאמץ תמהוני ומופרז לא לעשן ליד החלונות של שכניך, העובדה שנתקעת בפקקים היא לא סיבה ראויה לחדול מכך. באופן כללי תאוות נקם אינה קרקע פורייה להצמחת התנהלות מוסרית. פרנסיס בייקון, פילוסוף ומדינאי בן המאה ה-16, כתב פעם כי "בהשגת נקמה האדם אך משתווה לאויבו; אולם בוויתור עליה, הוא נעלה ממנו... היה זה שלמה המלך, אני סבור, שאמר כי תפארתו של אדם היא לעבור על פשע" (במסגרת ההדתה במדור השבוע, אני מקוה שזיהית את הרפרנס למשלי פרק י"ט).

אז הסכמנו שחסימת כבישים היא אמצעי מחאה לגיטימי, שההתחשבות בזולת לא יכולה להישען על דרישה להדדיות ושתאוות נקם אינה צידוק מוסרי. על כל אלה צריך להוסיף עניין חשוב אחרון: אי אפשר להעניש אדם על מה שעשו בני הקבוצה שאליה הוא משתייך או אפילו בני משפחתו. גם אם חלק משכניך נוהגים להשתתף בחסימות כבישים, אינך יודע מי מבני המשפחה חסם את הכביש כשאתה עמדת בפקק, אם בכלל. כלומר אתה אפילו לא נוקם באדם שפגע בך, אלא נוקם באופן כללי במי שמשתייכים לפלג הירושלמי, ואחת היא אם הם עצמם חסמו את הכביש שבו נסעת או שהם סתם חלק מאותה קבוצה. מה שאתה מציע הוא בעצם ענישה קולקטיבית בזעיר אנפין – עניין פסול מכל וכל.

שאלת על נקמה פעוטה ולא באמת מזיקה, אבל ההיגיון המעוות של עונשים קולקטיביים שוב מרחף מעלינו כצל כבד בימים אלה ותובע התייחסות. רק לפני כשבוע אישרו שרי הממשלה הצעת חוק לגירוש משפחות של מחבלים, שאפילו היועץ המשפטי לממשלה והשב"כ מתנגדים לה, ובהמשך לכך ח"כ אורן חזן כתב בעליצות על האפשרות של מחנות ריכוז למוסלמים. נראה לי כי מה שנכתב במאמר המערכת של "הארץ" בנושא גירוש המשפחות יפה גם בתור שורה תחתונה לעישון הדווקאי שלך: "ענישה כזאת היא תוצר של תסכול ורצון לנקמה, של אובדן ערכים ושל זלזול בכללי המלחמה".

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#