האם לתת נדבות לקבצנים שנראים מסוממים? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האם לתת נדבות לקבצנים שנראים מסוממים?

פעמים רבות ניגשים אלי אנשים ברחוב בשלל תואנות ומבקשים נדבה. לפעמים אני שולף מטבע ונותן ולפעמים נמנע, אבל תמיד אני נשאר עם הדילמה האם עשיתי נכון

תגובות
חסר בית ברחוב אלנבי בתל אביב. קיבוץ נדבות מגיע בשלב מתקדם יחסית של החיים ברחוב
מוטי מילרוד

פעמים רבות אני הולך ברחוב, בעיקר במרכז העיר, וקבצנים רבים ניגשים בשלל תואנות ומבקשים נדבה. "אני חייב להגיע לבאר שבע", "לא אכלתי כבר שבוע", "לא שילמתי שכר דירה והולכים לזרוק אותי ואת ילדיי לרחוב". האם עלי להיענות לקריאות אלו, לשלוף את הארנק ולתת כמה מטבעות? יש מחבריי שלעולם לא נותנים ולו שקל אחד. "הם יקנו עם זה סמים", "המדינה צריכה לדאוג להם" ועוד שלל תירוצים. לפעמים אני שולף מטבע ונותן ולפעמים נמנע, אבל תמיד אני נשאר עם הדילמה האם עשיתי נכון.

אשמח להתייחסות,

ש' מירושלים

 

השבוע ניגש אלי אדם מבוגר וביקש כסף כדי שיוכל לקנות משחת עיניים. העיניים אכן נראו אדומות, אך עשה רושם שמדובר בנרקומן. לא היתה לי דרך אמיתית לבדוק ולכן הצעתי לקנות לו אוכל, אך לא רציתי לתרום את חלקי לרכישת סמים (לכאורה!). אשמח לעצתך, כיצד לנהוג? האם עלי לבחון אותו או להאמין לו?

ליאור

 

כיסים עמוקים יקרים,

כולנו חונכנו שעזרה לחלשים ונתינה בכלל הן ערכים חיוביים, אך לא מעט אנשים חשים מבוכה, אשמה ואף רתיעה כשקבצן מבקש מהם נדבה. אולי כי זו תזכורת לא נוחה לפריבילגיות שלהם (בייחוד אם בדיוק באותו הרגע הם אוכלים ארוחה דשנה בבית קפה), ואולי חרדה לנוכח הפלישה של מציאות הסבל האנושי לסדר היום המוגן, הנוח והמודחק של מעמד הביניים.

נראה כמעט מיותר לציין שחשוב וראוי לתת נדבות לקבצנים, וכי מותר לפי הצורך גם לסרב בנימוס - למשל משום שאתם עצמכם לחוצים כלכלית או כי אין לכם בארנק כסף קטן. אבל אנשים רבים מסרבים לתת גם כשהם יכולים, ועובדה זו יוצרת התנגשות לא נוחה בין הערכים שלהם לבין ההתנהגות שלהם. כדי ליישב את הקונפליקט, הם מייצרים צידוקים "רציונליים" שמאפשרים להם להימנע מנתינת נדבות בלי להרגיש דקירה קטנה של אשמה (בדומה למערך הצידוקים וההכחשות של אנשים טובים שאוכלים בשר).

הגישה התועלתנית, שכבר הוזכרה במדור, גורסת כי המעשה הנכון הוא זה שיסב כמה שיותר אושר וכמה שפחות סבל למספר הרב ביותר של אנשים. נתינת כסף לקבצן ללא ספק עונה על הכלל, וביתר שאת כשמדובר במכור לסמים. היא מפחיתה את תחושת השקיפות שלו ואת סבלו, בין אם יקנה אוכל להשבעת הרעב או סמים להשבעת הקריז, ומצמצמת מעט את הסיכוי שישיג את המנה הבאה באמצעות זנות או גניבה. כך מצטמצם מעט גם הסיכוי לפגיעה אפשרית באדם אחר, לעתים חלש עוד יותר, שהמכור עלול לגנוב ממנו או לפגוע בו כדי להשיג כסף. ואם זה לא מספיק, יש צד נוסף שנגרם לו אושר ממעשה כזה: נותן הנדבה.

מחקרים רבים ממדינות שונות, עשירות ועניות, מראים שהוצאת כסף על אחרים מעצימה את תחושת הסיפוק יותר מאשר הוצאת כסף על עצמך, וכי יש קשר בין נתינת כסף לצדקה לבין תחושת האושר הסובייקטיבית של הנותן. מחקרים נוירולוגיים מאששים את הטענה הזאת, ביניהם מחקר שנערך באוניברסיטת ציריך בשנה שעברה והעלה כי נדיבות כלפי הזולת מקושרת לפעילות מוחית באזורים המזוהים עם תחושת אושר.

עובדה זו היא הקלה גדולה לכלכלנים, שמבחינתם פשוט לא סביר שאנשים יתנו סתם כך בלי לדרוש גמול. הכלכלן ג'יימס אנדראוני נתן לתחושת העונג מעזרה לזולת את הכינוי warm glow (בתרגום צולע: זוהר חמים), ושילב אותה בסדרת נוסחאות סבוכות כדי ליישב את הנטייה האנושית האלטרואיסטית עם התיאוריה הכלכלית האגואיסטית. לצד זאת, אנדראוני גילה כי אנשים מוכנים להשקיע מאמץ ניכר כדי להתחמק ממבקשי נדבות ומתרימים לצדקה. לטענתו, הם מכירים את התחושה החמימה של הנתינה ואיתה את תחושת האשמה של הסירוב, ולכן מתאמצים להימנע ממצב כזה מלכתחילה.

הוצאת כסף על אחרים מעצימה את תחושת הסיפוק יותר מאשר הוצאת כסף על עצמך
Mary Altaffer / AP

אבל יש דרך קלה יותר להימנע מתחושת האשמה: לשכנע את עצמך שנתינת הנדבה היא מעשה שלילי. כאן נכנסים לפעולה התירוצים השונים שהזכרתם, למשל שהמדינה אמורה לדאוג לחסרי כל. זה נכון, אך היא אינה עושה זאת. למשל, ההגדרות של רשויות הרווחה לדרי רחוב מיושנות ובעייתיות, ואפילו המעטים שמצליחים לזכות בתואר הנחשק מתקשים לקבל את הסיוע המגיע להם. מחקר של שמוליק שיינטוך ממכללת ספיר, שפורסם לפני כחודש, גילה כי כמעט שני שלישים מחסרי הבית המוכרים לרווחה אינם מקבלים את הסיוע המגיע להם. מדובר בדיני נפשות: לפחות 610 דרי רחוב מתו בישראל בשנים 2016-2000. דומה הדבר לאדם שמסרב להזיז קלות אדם אחר שאיבד הכרה על פסי רכבת, על אף שלו עצמו לא נשקפת מכך כל סכנה, כי משרד התחבורה אמור לדאוג לכך.

תירוץ נוח יותר להיתלות בו הוא השימוש בסמים ובאלכוהול, אולם הגישה הזו פגומה גם מההיבט הפוליטי וגם מההיבט האנושי. מההיבט הפוליטי, כל מעשה פילנתרופי מייצר מערך של יחסי כוחות בין הנותן למקבל, בין אם מדובר בנדבה לקבצן או בתרומה גדולה לעמותה ציבורית. בשני המקרים תחושת הכוח מאפשרת לנותן להניח שזכותו לקבוע מה יעשה המקבל בכסף. הפילוסופית הפוליטית קיארה קורדלי מאוניברסיטת שיקגו, שעוסקת באתיקה של פילנתרופיה, הציעה במקום זאת להתייחס לתרומות בתור צדק מאחה, שנועד לתקן עוול חברתי.

לפי קורדלי, במציאות צודקת יותר העשירים היו מרוויחים פחות ומשלמים מסים גבוהים יותר, ולכן התרומות שלהם הן חוב שעליהם להחזיר בלי תנאים כדי לתקן את השירותים הציבוריים המתמוטטים. לדבריה, "כאשר אזרחים עשירים מרוויחים ממערכת שפוגעת בחלשים מכל... עליהם לפצות על הנזק שהמערכת הזו גורמת באופן בלתי צודק לחלשים ביותר". משום כך, אין זה מוסרי מצד התורם לדרוש לקבוע מה ייעשה בכסף שלו, עובדה שמעניקה לו כוח פוליטי להכתיב את סולם הערכים שלו לחלשים ממנו.

קורדלי מדגימה זאת באמצעות ההבדל בין אדם שקונה לחברו מיקרוגל במתנה, אזי יש חשיבות לעובדה שהוא מאמין גדול בשימוש במיקרוגל, לבין אדם ששואל מחברו אופניים, ואינו רשאי להחזיר לו מיקרוגל שווה-ערך למרות חיבתו למיקרוגלים. באופן אינטואיטיבי ברור לנו שבמקרה השני טעמו של השואל אינו רלוונטי, משום שהוא בסך הכל מחזיר את מה שהוא חייב, וקורדלי מציעה להסתכל באופן זהה על פילנתרופיה. לנותן מגיעה הכרת תודה, אך לא הזכות לקבוע מה בדיוק ייעשה בכסף שתרם. היא אמנם מתייחסת לנדבנים אמידים, אך דבריה נכונים גם לכוח של נותן נדבה מול קבצן. השנקל שנתתם לעני אינו מעניק לכם את הזכות לקבוע מה יעשה בכסף, ואם הוא בוחר לקנות סמים כי זה הצורך הבוער ביותר מבחינתו, זו זכותו.

הומלסים באחד מקווי הרכבת התחתית בניו יורק
Mark Lennihan / AP

מעבר לשאלה הפוליטית של יחסי הכוחות בין הנותן למקבל ובין מי שיש לו למי שאין לו, הפאניקה המוסרית מכך שהקבצן ישתמש בכסף למנה הבאה פסולה גם מההיבט האישי והאנושי. מחקרים מראים שקיבוץ נדבות מגיע בדרך כלל בשלבים מתקדמים יחסית של החיים ברחוב, כלומר אחרי שאפשרויות אחרות כבר מוצו, וזהו ממילא מעשה משפיל למבקש. מדובר באדם שרוב הדלתות של החיים נטרקו בפניו, והסמים הם דרך ההתמודדות או רגע הסיפוק שלו. תנו לו את מעט האוטונומיה שעוד נותרה לו ואל תקבעו בשבילו כיצד לנהל את מאבק ההישרדות שלו.

מארק ג'ונסון, שבעברו היה חסר בית ומכור לסמים וכיום מנהל את העמותה הבריטית User Voice, כתב על כך ב"גרדיאן": "זה בסדר מבחינתי אם אדם חסר בית מוציא את הכסף שלי על אלכוהול או סמים. כשהייתי הומלס התקשיתי מאוד לקבץ נדבות, אבל האנשים שכן נתנו לי כסף מנעו פשע, כי בזכות הנדבה שלהם לא הייתי צריך לגנוב כדי לאכול או כדי להשביע את ההתמכרות שלי. ובכנות, זה לא עניינכם באיזו נקודה במסע שלו נמצא המכור. אם הכסף שלכם יממן את המנה הסופית, קבלו את העובדה שהוא העדיף למות. אם מעשה החסד שלכם יגרום לו להתעורר למחרת ולהחליט לשנות את חייו, זה נחמד אבל גם זה לא עניינכם".

לסיכום, כיסים יקרים, אין חובה לתת נדבה לכל קבצן בכל סיטואציה, אבל בהחלט כדאי לתת כמה שיותר לפי יכולתכם. וכאשר אתם נותנים, אל תתייחסו לכך כטובה ואל תיטלו לעצמכם את הזכות לקבוע מה ייעשה בכסף. תנו גם לאדם שנראה כמו מכור כבד, בין אם יקנה בנדבה אוכל או סמים. דווקא במקרים האלה חשוב במיוחד לתת, כי הרשויות לא יעזרו לו ואנשים רבים יסרבו לתת לו כסף. ומכור או לא, הוא עדיין בן אדם בעל נפש עצמאית וחופש בחירה.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#