אני שוקל להרדים את כלבי הזקן, האם אני אדם רע? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

אני שוקל להרדים את כלבי הזקן, האם אני אדם רע?

מצבו הקוגניטיבי של כלבי הידרדר בשנים האחרונות, אך מבחינה גופנית הוא בריא כמו שור. איני אוהב אותו כבעבר והדבר היחיד שעומד לנגד עיני כרגע הוא איכות החיים שלי והמסר שאעביר לילדי

תגובות
ברק אובמה מלטף את כלבו בו בעת טיסה להוואי, דצמבר 2011
Pete Souza / The White House

יש לנו כלב בן 16. בשנים האחרונות הידרדר מצבו והוא בקושי שומע או רואה. הוא לא מסוגל לעלות או לרדת במדרגות או לצאת לטיול ועושה את הצרכים בבית. הוא כנראה סובל מדיכאון ומדמנציה (נתקע בדברים, עומד שעות מול הקיר, נכנס למקומות ולא מצליח לצאת מהם), אבל מבחינה גופנית הוא בריא כמו שור וכנראה יקבור את כולנו.

כמו הרבה זוגות צעירים אימצנו אותו כשהיינו נטולי ילדים, ובמהלך השנים ועם כל ילד חדש במשפחה הוא איבד ממעמדו ומחיבתנו עד לשלב שהיה בחזקת הדייר הרגזן והלא ממש רצוי. יותר מעשור חיינו עם נטל הטיפול בבעל חיים שאנחנו לא ממש אוהבים, אבל השנים האחרונות הפכו לסבל אמיתי עבורנו. אנשים שהתייעצנו איתם אמרו שהגיע הזמן להרדים אותו. יש כאלה שמתייחסים לסבל שלנו ומתעלמים לחלוטין מלקיחת החיים של מישהו אחר, ויש כאלה שדווקא מדברים על העובדה שלכלבים יש פריבילגיה של המתת חסד במקרים בהם איכות חייהם ירודה. 

אני לא באמת יודע מה הכלב רוצה, והדבר היחיד שעומד לנגד עיני כרגע הוא איכות החיים שלי. אני יודע שזה אנוכי ובגלל זה מתלבט מה הדבר הנכון לעשות. עומדות בפני שלוש אופציות: להרדים, למסור או להמשיך לסבול. מעבר ללקיחת החיים שאני לא בטוח שאני יכול לחיות איתה, אני מפחד מאוד מהמסר שיועבר לילדים במצב כזה (אני לא מתכוון לשקר להם). מצד שני, יכול להיות שדווקא הבחירה להמשיך לסבול אנוכית יותר מצדי כלפי הכלב? כי ברור שזאת האופציה הכי קלה מבחינתי. האם זה שאני שוקל בכלל להרדים אותו בגלל שקשה לי הופך אותי לבן אדם רע?

תודה רבה,

שאול

 

כל כלב בא יומו יקר,

החיים לצד חיות בית הם מבוך מוסרי מבלבל. כשאנחנו מכניסים אותן לביתנו וללבנו אנחנו מתחייבים לשמור עליהן ולדאוג לכל צרכיהן, אבל בפועל אנחנו מעין סוהרים נאורים ששולטים בהן באופן מוחלט וקובעים כמעט כל פרט בחייהן: מה ומתי יאכלו, מתי יזכו לנשום אוויר צח או לעשות צרכים, איזה טיפול רפואי יקבלו ואפילו אם יורשו להביא צאצאים לעולם ואם יגדלו אותם. לרוב קל להתעלם מכך, עד שמגיעים לגבול האפל של השליטה על נפש אחרת - המוות. כבר עניתי בעבר במדור על השאלה אם זה מוסרי להרדים כלב שאינו סובל ממחלה קשה אך ממרר את חיי בעליו (לא), אבל שאלות דומות בנסיבות שונות ממשיכות להגיע למייל ונראה לי שהן מצדיקות דיון עקרוני בנושא.

דעה של וטרינר אמריקאי בנוגע להרדמת בעלי חיים

לא במקרה הכינוי המקובל לפעולה הזו הוא "הרדמה", לעומת "המתת חסד" כשמדובר בבני אדם. ההבדל הלשוני משקף לא רק את הערך השונה שאנחנו מעניקים לחיי אדם וחיה, אלא גם את העובדה שבמקרים רבים כלל לא מדובר בחסד אלא בנוחות - של בני האדם. לפי הנתונים של עמותת "תנו לחיות לחיות", מדי שנה מומתים בישראל עשרות אלפי כלבים (ומי יודע כמה חתולים וחיות בית אחרות). חלקם מורדמים לנצח בגלל סבל אמיתי שאינו בר-טיפול, אך רבים מהם מחוסלים כי הטיפול בהם נהפך למעמסה, כי בעליהם תכננו נסיעה ממושכת, כי הם התגלגלו למכלאות ולא נלקחו לאימוץ, או אפילו כי התנהגו רע וזה עונשם.

הפילוסופית וחוקרת הביואתיקה ג'סיקה פירס עסקה בקלות של המתת חיות בית בספר "ההליכה האחרונה", שפרסמה ב-2012 בעקבות הזדקנותו ומותו של כלבה האהוב. לדבריה, "במיטבה, הרדמה יכולה לאשש את העובדה שאנחנו מכבדים את החיים שעליהם קיבלנו אחריות ושאכפת לנו מהם באופן עמוק. אך למרבה הצער, היא יכולה להיות גם הרבה דברים אחרים. היא יכולה להיות כלי הרג; היא יכולה להיות דרך להתנער מאחריות; היא יכולה להיות נשק של התאכזרות והוכחה לערך המועט שאנחנו מייחסים לחייהן של חיות".

דונלד גריפין
ויקיפדיה

הסיבה העיקרית לאצבע הקלה על ההדק היא העובדה שרוב בני האדם מניחים שלבעלי חיים אין תודעת עתיד או מודעות למוות, אבל האמת היא שאין לנו מושג אם זה נכון. דונלד גריפין, זואולוג שהניח את היסודות לחקר החשיבה של בעלי חיים, טען בצדק שאין לנו כל דרך לדעת זאת - בייחוד לאור המצוקה שנצפתה בקרב חיות לנוכח גופות של צאצאיהן או חבריהן.

מה שאנחנו כן יודעים בוודאות לגבי חיות הוא שיש להן יכולת לסבול ולפחד, וזה צריך להיות השיקול המנחה ביחס אליהן. או במלותיו המפורסמות של ג'רמי בנת'ם: "הרי סוס או כלב בוגרים הם בעלי חיים רציונליים ותקשורתיים הרבה יותר מתינוק בן יום, שבוע או אפילו חודש. אבל נניח אפילו שהמצב היה אחר, מה זה משנה? השאלה איננה האם הם יכולים לחשוב בהיגיון, או האם הם יכולים לדבר, אלא האם הם יכולים לסבול" ("מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה", 1789).

בהתאם לכך, השיקול המוסרי הלגיטימי היחיד בהקשר של המתת חיות בית הוא מידת הסבל שהם חווים. אולם בפועל, חיות מומתות מוקדם מדי, בקלות רבה מדי ומתוך שיקולים שגויים. אפילו במקרה של מחלה או זקנה, המתה אינה האפשרות היחידה: "לעתים קרובות מדי מוות ניתן כטיפול דה פקטו לסבל כאשר אפשרויות אגרסיביות הרבה פחות קיימות", מציינת פירס בספרה. "אנחנו יכולים ללוות את החיות שלנו לגיא צלמוות בהדרגה, במקום לדחוף אותן בפתאומיות אל מעבר לצוק". מנגד, גם בעלים שמתקשים להיפרד מהכלב או מהחתול האהוב שלהם ומותחים את סבלו מציבים את רצונותיהם וצרכיהם מעל טובת ההולך על ארבע השברירי, שאינו מסוגל לבטא את רצונו ושגורלו נתון בידיהם.

כתבת "כאן" על המתות כלבים בישראל (הסרטון עובד למרות תמונת המסך הפגומה)

ההחלטה אם להמית חיית בית צריכה אפוא להסתמך רק על איכות החיים שלה עצמה ולאזן בין מידת הסבל למידת ההנאה שהיא חווה. השיטות המדויקות לקבוע זאת הן כבר יותר עניין לווטרינרים ופחות לפילוסופים. למשל, הווטרינרית האמריקאית אליס וילהלובוס יצרה טבלה בהירה שרבים מפנים אליה בהקשר הזה. הטבלה כוללת שבעה פרמטרים: כאב, רעב, התייבשות, היגיינה, שמחה, ניידות ו"יותר ימים טובים מאשר רעים". הבעלים יכולים לדרג כל מדד מ-0 (בלתי מתקבל על הדעת) ועד 10 (מצוין), ותוצאה של למעלה מ-35 נקודות נחשבת לאיכות חיים סבירה.

לעומתה, הווטרינרית נועה הראל טוענת שהחישוב של מדדים כאלה מסובך מכפי שנדמה, ומציעה הערכה איכותית במקום כמותית. היא מחלקת את הגורמים המשפיעים על איכות חייו של בעל חיים לחמש קטגוריות שוות בחשיבותן: היכולת לקיים מערכות יחסים חברתיות עם בני אדם ובעלי חיים; חשיפה ותגובה לגירויים מנטליים; בריאות תקינה; רמת עקה; ומידת השליטה של בעל החיים על סביבתו ועל שגרת חייו. לשיטתה, כאשר מאזן איכות החיים נוטה לכיוון השלילי צריך לפעול לתיקונו, ואם אין זה אפשרי יש לשקול המתת חסד.

אולי שמת לב שבשתי השיטות בני האדם הם אלה שקובעים לפי שיקול דעתם מהי איכות החיים של החיה. וכאן, אחרי הדיון העקרוני, אנחנו מגיעים לשאלתך הקונקרטית. למסור את כלבך המזדקן ממילא לא תוכל, הן משום שאיש לא ייקח כלב קשיש ודמנטי והן משום שבגילו ובמצבו שינוי סביבה יהיה טראומטי מדי. לכן הבחירה הניצבת בפניך היא אם לדון אותו לחיים או למוות. המצב שתיארת לא נשמע ככזה שמצדיק המתה אלא הרבה אהבה וטיפול, אבל אי אפשר לדעת בהסתמך על תיאור קצר. רק אתה מצוי בעמדה שמאפשרת להחליט מה מצבו של הכלב, תוך התייעצות עם וטרינר.

מההיבט המוסרי, עליך לבחון את המדדים הרלוונטיים בכנות וברגישות ולפעול כשרק טובתו של הכלב עומדת לנגד עיניך. החשש שלי הוא שמדבריך עולה שזה לא מה שמנחה את ההחלטה. אתה מודה בכנות שאתה כבר לא מאוד מחבב אותו ושוקל להרדים אותו כי קשה לך, והחשש הגדול שלך הוא המסר שזה יעביר לילדיך. זה לא הופך אותך לאדם רע, אבל זה בהחלט יכול להפוך את הריגת הכלב שלך להחלטה רעה ובלתי מוסרית.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#