מה לעשות כשאחותי מעשנת ליד התינוקת הרכה שלה? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

מה לעשות כשאחותי מעשנת ליד התינוקת הרכה שלה?

אני מרגישה שאני נוהגת בצביעות כשאני עוברת בשתיקה על התנהגות שאני טוענת שמפריעה לי. איך מאזנים בין יחסים נורמטיביים ובין קרב אבוד, מבלי לריב כל הזמן או להרגיש ותרנית וחלושה?

תגובות
"להבחין בין מקרים שבהם דרושה התערבות ממשית ובין מקרים שבהם מישהו מזיק לעצמו או סתם עושה משהו שאינו לרוחנו"
Robert Dodge / Alamy Stock Photo

אני מתנגדת נחרצת לעישון, בעיקר בשל הנזק המשני הנגרם לסובבים, ומטבעי אני מהאנשים המכונים "דעתנים" או סתם עקשנים. אחותי המבוגרת ממני בכעשור ילדה לא מזמן, ואני מתקשה מאוד לראות אותה מעשנת ליד התינוקת, כפי שעישנה במהלך ההיריון. היא אמנם מגיבה בהתנצלות כל אימת שמישהו מאיתנו במשפחה נוזף בה, אולם נראה שהכל מהשפה ולחוץ. היא מדברת שנים רבות על רצונה להפסיק לעשן, אבל ניסיונות רבים שנעשו לדחוף אותה לכיוון פעולה מעשית לא צלחו. באופן כללי היא מתקשה ליזום שינויים בחייה, ולכן אין לי תקווה רבה שהיא תשנה את דרכיה בעצמה.

מובן לי ששמורה לי זכות מוגבלת להתערב בחייה או באופן גידול ילדיה, לא בעניין הזה אני מתלבטת. מטבע הדברים אני מעוניינת לשמור על יחסים תקינים איתה ועם המשפחה, ולכן אינני פותחת את הנושא מחדש בכל פעם, אבל אני מרגישה מידת מה של צביעות כאשר אני עוברת בשתיקה על התנהגות שאני טוענת שכה מפריעה לי (והיא אכן חורה לי מאוד, לא רק ברמה המתנשאת של "טובת הילד" אלא גם כי לא מתחשק לי לספוג ענני עשן שש פעמים ביום). שאלתי היא, כיצד לאזן בין יחסים נורמטיביים ובין קרב אבוד, מבלי לייצר ויכוח נצחי או לחוש עצמי כחסרת עמוד שדרה?

טרחנית מתלבטת

צדקת גמורה יקרה,

עישון הוא הרגל נוראי ומזיק, על כך אין עוררין. אני עצמי הפסקתי לעשן לפני כמעט ארבע שנים ומאז לא הבטתי לאחור. מפרספקטיבה מוסרית, מה שחמור במיוחד הוא שהאדם המעשן מזיק לא רק לעצמו - זכות השמורה לכל אחד מאתנו, כי מי לא אוהב מעט הרס עצמי לתיבול חוסר המשמעות של הקיום – אלא גם לסובביו. לשמחתי לא על כך שאלת, כי אני לא האגודה למלחמה בסרטן בשנות ה-80, שסרטון העוּבָּר המעשן שלהם צילק אותי לכל החיים (אבל לא מנע ממני להתחיל לעשן). השאלה שלך פותחת נושא מורכב יותר מבחינה מוסרית, שרלוונטי לא רק לעישון:  האם מותר לנו למרר את חיי הסובבים אותנו כשהם עושים דברים לא איומים אך מזיקים או מפוקפקים?

תחילה ראוי להבחין בין מקרים שבהם דרושה התערבות ממשית ובין מקרים שבהם מישהו מזיק לעצמו או סתם עושה משהו שאינו לרוחנו. אחת השיטות לכך היא "עקרון הנזק". את העיקרון הזה ניסח ג'ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות" (1859), שבו הוא דן בחשיבות ההגנה על חירות הפרט מפני השלטון וחוקיו ומפני החברה וכלליה. "מטרתה של מסה זו היא לקבוע עיקרון אחד, פשוט מאוד, שהוא הראוי להנהיג באורח מוחלט את התעסקויותיה של החברה עם היחיד במה שנוגע לכפייה ולפיקוח, בין אם האמצעי המשמש אותה הוא כוח פיזי, בצורת עונשים חוקיים, ובין אם הוא כפייה מוסרית באמצעות דעת הקהל", מבהיר מיל בפתח דבריו (תרגום: עפר קובר). בהקשר שלנו ראוי לציין כי לטענתו, הגנה על היחיד מפני כפייה של נורמות חברתיות חיונית לא פחות מהגנה מפני משטר רודני. מבחינתו, החירות של בני אדם לחשוב, להתבטא ולפעול כרצונם היא הדרך להביא כמה שיותר אושר לכמה שיותר אנשים.

עם זאת, גם חובב חירות כמו מיל הבין שלעתים אין ברירה אלא להגביל את חירותם של יחידים, ולכן יש לנסח עיקרון כללי שיבהיר מתי לגיטימי לעשות זאת. הפתרון שלו: "העיקרון הוא שהתכלית היחידה המעניקה לבני המין האנושי, כיחידים או ככלל, את הרשות להתערב בחירותם של אנשים מביניהם לפעול, היא הגנה עצמית; שהמטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים. טובתו שלו, הפיזית או המוסרית, אינה הצדקה מספקת". במילים אחרות, למדינה ולחברה אין זכות להתערב כאשר אדם מזיק רק לעצמו, אלא רק כאשר הוא פוגע גם באחרים.

מובן שההגדרה של "נזק לאחרים" מעורפלת מעט. למשל, מיל כתב את ספרו בתקופה של סערות פוליטיות סביב ניסיונות של קבוצות נוצריות לאסור על מכירת אלכוהול. הוא מזכיר צריכת אלכוהול כדוגמה לנזק שאדם גורם לעצמו ואין להגבילו. מנגד, אפשר לטעון שצריכת אלכוהול מופרזת גורמת נזק גם לקרוביו של האלכוהוליסט, ומיל עונה כי כל עוד מדובר בנזק כללי ולא מובהק, לא ניתן להסתמך עליו כדי להגביל את הפרט. הוא רואה בכך בעיה קטנה שהחברה נאלצת לספוג למען הטוב הכללי שמביאה החירות האנושית. אפשר להחיל זאת גם על המקרה שלך: אין ספק שעישון ליד ילדים הוא רעיון מטומטם וחסר אחריות, שעלול לגרום להם נזקים בריאותיים, אך אין הצדקה לכלוא אם שעישנה ליד התינוקת שלה או לקחת ממנה את בתה. הסכנה הבריאותית הכללית היא משהו שאנחנו צריכים לספוג כדי לא לחיות בחברה שבה ילדים יוצאו מחזקת הוריהם בגלל טענות שהם לא רחצו אותם מספיק.

מיל עסק כמובן בהגבלות חוקיות ובאיומים, ומבחינתו אין שום בעיה עם ויכוחים, הערות טרחניות וניסיונות שכנוע. ואילו את תוהה אם בכל זאת מותר לשתוק מול התנהגות בעייתית ברף הנמוך (לא אלימות פיזית כלפי התינוקת, חלילה, אלא עישון סיגריה במרחק מטר מעגלתה). פילוסופים פוליטיים ואתיקנים רבים לא הטרידו את הראש היפה שלהם בזוטי דברים כאלה, על אף שסוגיות של יחסי אנוש הן הבעיות האתיות המרכזיות שאיתן רוב האנשים מתמודדים ביום ממוצע.

את החלל הזה אפשר למלא מעט בעזרת הפילוסופית סוזן וולף ומאמרה המפורסם "קדושים מוסריים" (1982). המאמר נפתח בהצהרה פרובוקטיבית: "איני יודעת אם ישנם קדושים מוסריים. אבל אם ישנם כאלה, אני שמחה שאני והאנשים היקרים לי ביותר איננו נמנים עמם. ובקדוש מוסרי כוונתי לאדם שכל פעולה שלו היא הטובה ביותר האפשרית מבחינה מוסרית, כלומר אדם ראוי מוסרית במידה הרבה ביותר שאפשר להיות".

לפי וולף, שאיפה תמידית למוסריות מקסימלית אינה מודל שנכון או רציונלי לחקות אותו. התנהגות כזו לא תשאיר מקום להיבטי חיים חוץ-מוסריים שמייצרים אישיות מעניינת ומפותחת – כמו קריאת ספר, ארוחה במסעדה או הומור עוקצני. וולף כמובן מותחת את רעיון ההתנהגות המוסרית אד אבסורדום, שהרי השאיפה למוסריות אין פירושה שאדם אמור להקדיש את כל זמנו, הונו ותשוקתו למטרות אלטרואיסטיות. היא עושה זאת כדי להצביע על כך שזרמים שונים בתחום הזניחו את ההיבטים הללו, ותיאוריות מוסריות עכשוויות אינן יכולות להתעלם מהם.

איך כל זה קשור אלייך? אחת הבעיות של אותם קדושים מוסריים תיאורטיים היא העובדה שהם גורמים לסובבים אותם להרגיש רע, בין אם בהערות טרחניות ומתנשאות ובין אם בעצם היותם מודלים בלתי אפשריים לחיקוי. וכאן טמון פרדוקס, שהרי אם אדם גורם לאהוביו להרגיש רע כל הזמן הוא כבר לא כזה קדוש מוסרי. וולף מציעה אפוא להשאיר את המוסריות בראש ההיררכיה הערכית, אך להסתמך גם על אינטואיציות שינחו אותנו מתי ניתן לוותר על מוסריות מקסימלית לטובת ערכים חוץ-מוסריים (לא בלתי מוסריים, אלא חיצוניים למדד זה).

המקרה שלך הוא הזדמנות מצוינת ליישם את הגישה הזו. אמנם אין זה בריא לעשן ליד ילדים, אבל אחותך מודעת לסכנות ומרגישה אשמה מספיק, וכל ההצקות שבעולם לא יעזרו. להיפך, מחקרים שונים (וגם היגיון בריא) מראים שהצקות, שיטור וביקורת לא עוזרים לאנשים להפסיק לעשן אלא דווקא מונעים מהם לבקש עזרה ותמיכה. מנקודת המבט הזאת, ההימנעות מירידה בלתי פוסקת לחייו של אדם שעושה משהו מזיק אינה "צביעות" או "חוסר עמוד שדרה", אלא החלטה אנושית ונכונה. אין תועלת בהערות חוזרות ונשנות מלבד לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך על חשבון אחותך, שכנראה ממילא מרגישה נורא כשהיא מעשנת כמו עלובת חיים ליד העגלה של הבת שלה.

השאיפה להתנהגות מוסרית ולעשיית טוב בעולם מובילה לעתים לעימותים עם הזולת, וטוב שכך; כמאמר להקת הפאנק האהובה "מטען", "בלי עימות אין התקדמות". אבל כשאין לעימות כזה תכלית מלבד ניפוח אגו או התנשאות על אחרים, וכאשר הוא עיוור למורכבויות, לרגישויות ולמצוקות – אזי לא רק שאינו מועיל, הוא מזיק. האנשים סביבנו לא מושלמים, הבה נוכיח שאנחנו טובים מהם בכך שלא נזכיר להם את זה כל הזמן.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#