אבי מירר את חיי בילדותי, כיום לא בא לי לטפל בו. מוצדק? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

אבי מירר את חיי בילדותי, כיום לא בא לי לטפל בו. מוצדק?

אני יודעת שיש חובה מוסרית כלפי הורה חולה, אבל אבי הוא לא איש נעים במיוחד והטיפול בו מתיש וכולל המון התעסקויות. וגם: ספק אם הוא בכלל אבא שלי, האם זה משנה משהו?

תגובות
זקן בכסא גלגלים
Dreamstime.com

סיימתי את התואר לא מזמן והתחלתי משרה חדשה בתחום מאוד תובעני. לקראת סיום התואר אבא שלי חלה ונדרש לטיפול רפואי, השגחה וחברה כי הוא די בודד. אני יודעת שיש חובה מוסרית כלפי הורה חולה, אם אני זוכרת נכון מאיזה קורס שלקחתי אז קוראים לזה ציווי דאונטולוגי. אבל הטיפול בו הוא מאוד מתיש וכולל המון התעסקויות קטנות ולבלות איתו הרבה זמן, והוא לא בן אדם נעים במיוחד. אני מרגישה שמאוד לא בא לי לעשות את הדברים האלה ומנסה להתחמק מהם כל הזמן.

חשוב לי לומר שני דברים: הוא היה הורה נורא כשגדלתי ומירר לי ולשאר המשפחה את החיים בריבים בלתי פוסקים ויחס מבזה. בשנים האחרונות התפייסנו אבל עדיין חשוב להדגיש שהוא לא היה הורה מתפקד במיוחד והשאיר לי נזקים שאני עדיין סוחבת. חוץ מזה, ממידע שקיבלתי יכול להיות שהוא בכלל לא האב הביולוגי שלי.

האם ההזנחה שלו כאבא מצדיקה את הרצון שלי להקטין את החובות שלי בטיפול? אם יתגלה שהוא גם בכלל לא האבא שלי, האם עדיין תהיה לי איזושהי מחויבות כלפיו? האם אני בן אדם רע שאני בכלל חושבת מחשבות כאלה ואני צריכה לטפל בו בלי קשר לשאלות האלו?

עדי

 

השומרת אבי אנוכי יקרה,

החוב שחבים ילדים בוגרים להוריהם נדמה כמו משהו מובן מאליו עד שפילוסופים של המוסר מתחילים לחטט בו ולנסות להבין למה. למה בעצם ילדים חייבים משהו להורים שלהם? רמזת למוסכמות בעניין זה בהתייחסותך ל"ציווי דאונטולוגי" (מהמלה היוונית דֶאון – ראוי, יאה). תיאוריות מוסריות דאונטולוגיות גורסות שלמעשים יש ערך מוסרי בפני עצמם, בלי קשר לתוצאותיהם החיוביות או השליליות, ולכן למשל אסור לשקר גם אם לשקר הזה תהיה תוצאה חיובית כמו הצלת אדם ממוות. זאת בניגוד לתיאוריות טלאולוגיות, שלפיהן הערך המוסרי של מעשה נקבע לפי התכלית או התוצאות שלו.

אבל המחלוקת המייבשת הזאת רלוונטית פחות לשאלה מה הבסיס למחויבות של ילד בוגר כלפי הוריו, שהיא לב הדילמה שלך. סביר להניח שמרבית ההורים דוגלים בגישה הקלאסית: "כי אני גידלתי אותך ומה לא עשיתי בשבילך, חוצפנית". בציבור הרחב מקובל לכנות את הגישה הזו "הפאסיבית-אגרסיבית", ואילו פילוסופים של המוסר מכנים אותה "מודל החוב". לפי מודל החוב, הורייך הקריבו דברים רבים כדי לגדל אותך ושפכו עלייך אהבה, זמן וערימות של מזומנים, ולכן עלייך להכיר להם תודה ולהחזיר להם את החוב כשהם מזדקנים וזקוקים לאהבה, לזמן ולכסף שלך.

זה נושא נחמד למריבה משפחתית, אבל כבסיס מוסרי הוא חלש למדי. שהרי כפי שלימד אותנו רוני ידידיה בפתיח של תוכנית הקאלט "קשר משפחתי" – לא בחרת לבוא לעולם ולא בחרת, ממש כמו כולם, באביך, אמך ומשפחתך. ההורים שלך החליטו ללדת אותך באופן חד-צדדי, ואת עצמך נקלעת לסיטואציה בעל כורחך ובחוסר אונים. לא ניתן להחיל על מצב כזה את הכללים של חוזה מוסכם בין שני צדדים. יתרה מכך, מרגע שהורייך החליטו להביא אותך לעולם הם מחויבים על פי חוק להעניק לך דברים מסוימים כמו מזון ומחסה, ואת שאר הדברים שהעניקו לך מעבר לכך הם בחרו להעניק מתוך אהבה ורצון חופשי, ולכן אין היגיון בהתייחסות אלייך כבעלת חוב.

הפתיח של קשר משפחתי

גישה מקובלת יותר כיום, שהזכרתי בעבר במדור, מתמקדת לפיכך ב"טובין מיוחדים" (special goods), מונח שטבע הפילוסוף סיימון קלר. קלר העיר בצדק כי הקשר בין הורים לילדים אינו דומה לאף סוג אחר של קשר, ולכן אין היגיון בהקבלתו לקשר בין חייב ובעל חוב או בין חברים. לדבריו, "הסיבה לכך שיש לכם חובה מיוחדת כלפי הוריכם היא העובדה שאתם מצויים בעמדה ייחודית לספק להם את הטובין האלה, ואתם מצויים בקשר שבו הם סיפקו לכם (ואולי ממשיכים לספק) טובין ייחודיים". הורים וילדים מעניקים זה לזה טובין רגילים שכל אדם יכול לספק, למשל להסיע את הילדה לבית הספר או לעשות קניות לאבא הקשיש. אך בנוסף הם גם מעניקים זה לזה טובין מיוחדים, שאותם רק הם יכולים לספק. למשל, המאמץ שעושה בת כדי להיות בקשר עם אביה משמעותי מבחינתו יותר מאשר סתם קשר עם אדם אקראי.

שתי הגישות לעיל אמנם מנוגדות זו לזו, אך שתיהן מניחות שיש נתינה הדדית בין הצדדים. זה מובלע יותר במודל החוב הפאסיבי-אגרסיבי, אך מובן מאליו שיש לך חוב למישהו רק אם הוא נתן לך משהו שאת חייבת להחזיר. ואילו גישת הטובין המיוחדים מדגישה במפורש שההורים והילדים אמורים לספק את הטובין המיוחדים זה לזה באופן הדדי. לפי קלר, "אם הורייך בחרו לא למלא את חובותיהם כלפייך, העמידו תנאים בלתי סבירים, או שהם אשמים בצורה אחרת בהידרדרות הקשר... אזי החובה שלך לספק להם טובין מיוחדים מצטמצמת או נעלמת". במקרה של אדם שאת מתארת כ"הורה נורא" שמירר את חייך והעניק לך יחס מבזה, קשה לטעון שיש לך חוב משמעותי כלפיו או שהוא מילא את הצד שלו בעסקת הטובין המיוחדים.

ראוי לציין שהגורם המשמעותי הוא התפקיד הכושל שאותו אדם מילא בתור אביך ולא הקשר הביולוגי ביניכם. גנטיקה איננה הורות והורות לא מסתכמת בגנטיקה. אב מאמץ נפלא שגידל אותך וסיפק את כל צרכייך החומריים והרגשיים אמור לקבל ממך אהבה, הכרת תודה ועזרה לעת זקנה. לעומת זאת, אם אביך הביולוגי הזניח אותך או התעלל בך, הכרומוזומים המשותפים שלכם אינם צידוק משכנע כדי לחייב אותך לטפל בו ולהמשיך לשאת את ההתעללות גם אחרי שבגרת והצלחת להיחלץ מידיו.

והנה עוד כמה דעות על מוסר בתוך המשפחה

השאלה שעלייך לברר עם עצמך, אם כן, היא באיזו מידה אביך הזניח אותך וגרם לך נזק. זו שאלה משמעותית לא רק ביחס לעבר, אלא גם ביחס להווה ולעתיד. מחקר של שתי חוקרות הזדקנות מאוניברסיטת בוסטון, שפורסם ב-2013 ובחן 1,001 מבוגרים שטיפלו בהוריהם, גילה כי אלה שהוריהם התייחסו אליהם רע בילדותם מצויים בסיכון גבוה בהרבה לדיכאון בעקבות טיפול בהורה המתעלל. הדרישה החברתית מבנים לטפל בהוריהם המזדקנים – ועוד יותר מכך מבנות, כי כידוע טיפול הוא עניין מאוד ממוגדר - מתעלמת מכך שלעתים מדובר בהמשך של התעללות. במקרה כזה, לא רק שמותר אלא אף מוטב להתרחק. אם נאלצת להגן על עצמך ולדאוג לעצמך במהלך שנות ילדותך, והצלחת לעשות זאת למרות ולא בזכות אביך, אין שום סיבה שתאפשרי לו להמשיך להזיק לך גם בהיותך אדם בוגר שמסוגל להסתלק. שיאכל את הדייסה שהוא בישל (מטאפורה הולמת במיוחד בהקשר גריאטרי).

מנגד, אם אביך לא היה רעיל ומתעלל אלא סתם מרוחק וכושל, טמונה פה דווקא הזדמנות לתיקון. קשרים משתנים ומתפתחים עם הזמן, וייתכן שהדינמיקה החדשה בינך לבין אביך תאפשר לך להניח לכאבי העבר, להחלים ולהמשיך הלאה. הוא אמנם לא היה שם בילדותך, אבל הוא יכול להיות שם כיום אם זה מתאים לך ומיטיב איתך. ההחלטה אם להציל את עצמך ממנו או להמציא מחדש את הקשר הפצוע היא שלך, ולא של אף אדם אחר או "ציווי דאונטולוגי" מעורפל.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#