מה לעשות עם ההנאה והסלידה שלי מאריאל זילבר? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

מה לעשות עם ההנאה והסלידה שלי מאריאל זילבר?

יצירותיו המוקדמות של זילבר קולעות לטעם שלי, אבל אינני יכול להתעלם מהדעות הפוליטיות הנוראיות בעיני שבהן הוא מחזיק כיום. אצל זילבר, מסתבר, קשה עוד יותר להפריד בין יוצר ליצירה

תגובות
אריאל זילבר בביקור בביתו של אלאור אזריה, אשתקד
אילן אסייג

אני חובב מוזיקה, בדגש על מוזיקה קצבית ושמחה, לרוב שחורה (funk). בעברית המְצאי די מוגבל, אבל אי אפשר להתעלם מעבודתו (בעיקר המוקדמת) של אריאל זילבר, שלאחרונה בזכות ספוטיפיי אני צולל בהנאה רבה לתוך יצירותיו הנהדרות. אבל להנאה שאני שואב מהמוזיקה, מתלווה הרגשה לא נעימה שנובעת מהדעות הפוליטיות הנוראיות (בעיני) שהזמר מחזיק בהן.

האם זה מוסרי להאזין לשירים שיצר אדם עם דעות כאלה? אפשר לטעון שצריך להפריד בין היוצר ליצירה כל עוד מדובר בדעות ולא במעשים. אך כשהדעות הופכות לשירים (למשל השיר "כהנא צדק") שיוצרים אווירה ציבורית שבעיני היא בלתי מוסרית לחלוטין, האם עדיין מוסרי להאזין ליצירתו המוקדמת?

בברכת May the funk be with you,

מיכה

 

ברוש לבדו יקר,

תולדות הפילוסופיה נפתחו בקריאה מביכה למדי לצנזורה אמנותית. בחיבור "פוליטיאה" מאת אפלטון מתאר סוקרטס את המדינה האידיאלית, ומסביר שבמקום כזה אין מקום ליוצרים כמו הומרוס, אייסכילוס ואוריפידס, משום ששירתם מפיצה שקרים ורעיונות פגומים שמזיקים למאזינים. לדברי סוקרטס, יש לאסור למשל על פרסום יצירות ספרותיות שמתארות את אכילס הגיבור פורץ בבכי, משום שזה פוגע בדמותו חסרת הדופי שההזדהות איתה גורמת לקהל לשאוף לטוב. באותו האופן, צריך לדעתו לצנזר יצירות שמציגות תמונה מעוותת של התנהגות נאותה או של שכר ועונש: "גם משוררים וגם מספרים טועים טעות שאין למעלה ממנה, כשהם אומרים על בני האדם שרשעים רבים - מאושרים הם, וצדיקים - אומללים, וכדאי לעשות עוול, אם לא ייוודע הדבר, והצדקה אינה אלא טובתו של אחר, ונזק בה לבעליה; ונאסור להשמיע דברים שכאלה, ונצווה לשורר ולספר היפוכם" (תרגום: יוסף ליבס).

השיר "כהנא צדק" של אריאל זילבר

בסופו של דבר סוקרטס, שטען שמילותיהם של משוררים עלולות להשחית את הציבור ובייחוד את בני הנוער, הוצא להורג בטענה שמילותיו שלו השחיתו את בני הנוער. כמו שאמרה אלאניס מוריסט, האין זה אירוני? האירוניה הזו יכולה ללמד אותנו שהשתקה של דעות וצנזורה על אמנות היא חרב פיפיות, בייחוד מבחינת מי שחורג מהנורמה. ולמרבה הצער, בישראל של ימינו התנגדות לגזענות וללאומנות מצויה הרחק מחוץ לנורמה.

כמו הפילוסופיה המערבית, גם בימיה הראשונים של הציונות המודרנית הופיעה קריאה מבישה לצנזורה אמנותית. ב-1892 פירסם מקס נורדאו, שזכור כיום בעיקר על רקע קריאתו ל"יהדות השרירים", את רב-המכר "התנוונות". בספרו הוקיע נורדאו כמה מהיוצרים וההוגים הבולטים של זמנו (ביניהם איבסן, טולסטוי, בודלר, ואגנר וניטשה), שיצירתם ייצגה בעיניו את המחלות החברתיות של התקופה: דקדנטיות רוחנית, אגואיזם ורגשנות. נורדאו טען כי המוסר והחוק הם התכלית האמיתית של כל מעשי האדם, לרבות האמנות, ויצירות שמשקפות עמדות מוסריות מעוותות גורמות נזק לחברה. כמה עשורים לאחר מכן נשענו הנאצים על התיאוריה שלו כשיצאו נגד "אמנות מנוונת" והחלו להחרים ולרדוף יוצרים על רקע עמדותיהם הפוליטיות או זהותם.

מובן שלא כל קריאה לחרם אמנותי מובילה לנאציזם. ציינתי את הדוגמאות הללו כדי להזכיר מדוע דווקא מפרספקטיבה פוליטית שמאלית, מוטב להיזהר במיוחד בקריאות להחרמת דעות וצינזור יצירות. זה לרוב כלי לרדיפת מיעוטים וחריגים, שהולם יותר משטרים סמכותניים ותנועות ימין לאומני ופופוליסטי. ביטוי חופשי של דעות, כולל עמדות דוחות ומקוממות, הוא לא רק זכות שמגיעה לכל אדם אלא גם בסיס חיוני לחברה דמוקרטית ולביקורת תרבותית ופוליטית.

עם זאת, הביטוי החופשי הזה כולל כמובן גם את זכותם של אחרים לבקר את מי שהשמיע דעות מקוממות ואף לקרוא להחרמת יצירותיו - אדם פרטי אינו משטר או מוסד. חשוב לדייק בשאלות כאלה, וגם במקרה שתיארת צריך להבחין בין השאלה אם זה מוסרי להקשיב לשיריו של זמר גזען, לבין השאלה אם זכותך להחרים אותו בגלל שיריו הגזעניים.

ניגש תחילה לשאלה שנופלת תחת תחום עיסוקו של המדור הזה: האם זה מוסרי להקשיב לשירים של זילבר, למרות חיבתו למזמורי הסתה בשנים האחרונות? החשש במקרה הזה הוא שההאזנה תהווה מעין חסות או אישור לאותו אדם ולערכיו, וגם שהיא תספק ליוצר פרנסה וכך תאפשר לו להמשיך להפיץ דברי שטנה. הבעיות הללו נראות לי שוליות יחסית. כל האזנה בספוטיפיי מעבירה לבעלי הזכויות בסביבות אגורה וחצי, וגם זה לא בהכרח לזמר עצמו. אשר לשאלת ההאזנה כסוג של תמיכה והסכמה, אמנם נאיבי לחשוב שאפשר להפריד את היוצר מהיצירה (בייחוד בעידן שבו האמן נהפך לכלי שיווקי), אבל גם אין סיבה לאחד ביניהם באופן מוחלט. אני לא רואה היגיון בטענה שכאשר אתה קורא ספר או שומע שיר של אמן מסוים, אתה מביע בכך תמיכה בדעותיו באופן כללי או בדעות שביטא ביצירותיו.

אפרים שמיר ב-2016
אבישג שאר ישוב

לעומת התמיכה הרעיונית והכלכלית הזניחה, הסכנות של הימנעות מהאזנה ליוצרים "בעייתיים" בדעותיהם חמורות בהרבה. מעל הכל, משום שהיא מעודדת חשיבה טהרנית ומוסרנית מזיקה. הרי קשה עד בלתי אפשרי למצוא יוצר נקי מכל פגם בדעותיו או במעשיו. מה לגבי זמרים שכתבו ושרו שירים מיזוגניים – לפחות מחצית מקאנון הזמר העברי, מ"כשאת אומרת לא" ועד "שרמוטה פוריטנית"? ומה עם זמרים שהשמיעו אמירות הומופוביות או גזעניות כלפי מזרחים, מאפרים שמיר ועד, ובכן, שוב אריאל זילבר? הרי אפילו לא מדובר במעשים, אלא בהתבטאויות או בדעות, ולא במסרים באותה יצירה אלא ביצירות אחרות של אותו אדם.

הנזק המוסרי באימוץ גישה כזו עולה על הנזק בהקשבה לשיריו של יוצר בעל דעות שערורייתיות. כפי שכתבו לפני כחודשיים חוקרי הפילוסופיה מת'יו סטרוהל ומארי-בת' וילארד במסגרת דיון בנושא, "מה תהיה ההשפעה של הימנעות שיטתית מיצירותיהם של אמנים מפוקפקים מוסרית על האופי שלנו? האם עלינו לפתח את אישיותנו באופן כזה שהביקורת שלנו על כשליו המוסריים של האמן תטביע כל ערך אסתטי שעשוי להיות ליצירתו? בעינינו זו דחיפה לכיוון קדושה מוסרית, ואיננו רואים זאת כאידיאל רצוי".

זילבר הפאנקי הישן והטוב

גם בעיני המחיר הקולקטיבי של קריאה להימנעות מוחלטת מכל יוצר כזה כבד בהרבה מאגורה וחצי שיעברו לאמן שהביע דעות איומות. בייחוד לאור העובדה שהראשונים להיפגע מקריאות להשתיק ולצנזר דעות והתבטאויות הם כאמור כל אלה שמחוץ לקונצנזוס, ביניהם להט"בים, פלסטינים וכמובן שמאלנים. אם בדרישתה לצנזר את שיריו של מחמוד דרוויש ציינה שרת התרבות מירי רגב כי "ההתנגדות היא לגופו של אדם ולא לגופה של יצירתו", הצעתי היא דווקא להיזהר כמה שיותר בהתנגדות לגופו של אדם. ואין זה משנה אם אותו אמן מחזיק בדעות שקרובות יותר לדעותיה של רגב, כמו זילבר, או בדעות שמעוררות בה חלחלה, כמו דרוויש.

מתוך מכלול השיקולים לעיל, אין סיבה להימנע באופן גורף ועקרוני מהאזנה לשירים של אמן בעל דעות איומות. אך יש הבדל בין הסוגייה המוסרית הכללית לבין מקרים ספציפיים שבהם יוצר מסוים מעורר בך רתיעה בגלל דעותיו או מעשיו, והרתיעה הזו פוגמת בהנאה מיצירותיו. בהחלט לגיטימי להרגיש רתיעה כזו, ובהחלט הגיוני במקרה כזה להפסיק להקשיב לשיריו של אותו זמר במקום להתייסר. אין כללי אצבע מוסריים בעניין הזה, זו כבר החלטה אישית. דרך אגב, אם אתה שואל אותי - הפשע האמיתי בשיריו המאוחרים של אריאל זילבר הוא לא הגזענות הבוטה והמביכה, אלא שהם ממש מחורבנים. כשהכהניזם רועם המוזות שותקות, כנראה.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#