מי ראוי להיכלל בין כותבי מאמר אקדמי (והאם זה תופס גם על הבוס)? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

מי ראוי להיכלל בין כותבי מאמר אקדמי (והאם זה תופס גם על הבוס)?

אנחנו רופאים שעוסקים גם במחקר. מנהל המחלקה דורש ששמו יופיע לצדנו בפרסומים. הוא כנראה רוצה פרופסורה ואולי גם מרגיש שהוא טורח על "מינהלות". קווים לדמותו של "הפלגיאט הממסדי"

תגובות
"בעוד שלגניבת רעיונות או ציטוטים מתייחסים בחומרה, הוספת שמות מחברים מתקבלת בשוויון נפש"
Getty Images/iStockphoto

אנו רופאים בבית חולים ציבורי שעוסקים גם במחקר קליני ומפרסמים את ממצאינו בכתבי עת מדעיים. מנהל מחלקתנו דורש כי שמו יופיע בין הכותבים של כל המאמרים שיוצאים מהמחלקה. כמה מילות רקע: את התואר דוקטור לרפואה מעניקה ההסתדרות הרפואית לרופא שעמד בקריטריונים קבועים מראש. את התואר פרופסור מעניקה ועדה באוניברסיטה, ואחד הקריטריונים הוא מספר מאמריו בכתבי עת מדעיים. הציבור הרחב תופש את התואר פרופסור כגבוה יותר מדוקטור, בעיקר ברפואה הפרטית, שם מטופלים רבים יעדיפו לקבל חוות דעת שנייה ולהינתח על ידי פרופסור.

לפי הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית, הוספת שם מחבר אינה מתנה או כיבוד. כדי להיחשב מחבר צריך לעשות את עבודת החקר ולקחת עליה אחריות. נראה שדרישתו של המנהל נובעת מרצונו לקבל פרופסורה, וגם מההרגשה שהוא טורח לטובת הרופאים – בפינוי זמן למחקר למתמחים, במלחמות מול ההנהלה על ציוד ומעבדות ועוד. חשוב לציין שלמנהל מחלקה בבית חולים ציבורי יש מעמד של "דיקטטור". התנאים ואופי העבודה נקבעים במידה רבה לפי החלטתו, כך שיש בדרישתו מעין איום, גם אם לא מפורש, וניצול של מעמדו וכוחו.

הדילמה היא ההתנגשות בין האתיקה שקובעת מי ראוי להיות בין כותבי מאמר והשימוש שאדם יכול לעשות בכך להשגת יוקרה וממון ולהטעיית המערכת והמטופלים, לבין העובדה שעבודת מנהל המחלקה תובענית והתגמול הכספי עליה לרוב עקיף, מעבודה פרטית, ובהוספת שמו הוא מתוגמל על עידוד המחקר. זאת לצד הרצון של רופאים במחלקה לשמור על יחסי עבודה תקינים ולדאוג להמשך קידומם.

בתודה,

אקדמאים מבולבלים

 

מתמחים בפרוקטולוגיה יקרים,

כפי שציינתם, אנשים מעטים מודעים להבדל בין תואר דוקטור לפרופסור, ועוד פחות מכך מכירים את התופעה של הוספת "מחברי כבוד", במיוחד בתחומי הרפואה - שם המשמעות הכספית של התואר גבוהה בהרבה.

ג'ון דארסי
צילום מסך

ב-1981 התפרסם המקרה של ג'ון דארסי, רופא שעבד במעבדה מובילה למחקר קרדיולוגי בהרווארד ונתפס בשורה ארוכה של זיופי נתונים בפרסומים שונים. במהלך חקירת הזיופים התגלה כי רופאים רבים שהיו חתומים על מאמריו של דארסי - וכך תרמו אמינות ויוקרה גם לעצמם וגם למאמרים - כלל לא היו מעורבים בעבודתו.

מחקר שבחן מאות מאמרים שפורסמו ב-2008 בשישה כתבי עת רפואיים יוקרתיים, ביניהם Lancet ו-British Medical Journal, גילה כי בכ-20% מהמקרים נוספו מחברי כבוד. מחקרים אחרים הראו כי השיעור של מחברי הכבוד גבוה יותר כאשר מדובר בפרופסורים ובמנהלי מחלקות, כלומר אנשים שמצויים בעמדת כוח ביחס לכותבי המאמר. לעתים החוקרים מוסיפים את הבוס מיוזמתם, לעתים הוא דורש זאת, ובמקרים אחרים מנהלים אף דורשים הוספת שמות של בכירים אחרים שהם רוצים להתחנף אליהם.

בעוד שבאקדמיה ובמחקר הרפואי מתייחסים בחומרה רבה לגניבת רעיונות או ציטוטים, הגניבה האינטלקטואלית בהוספת שמות מחברים מתקבלת בשוויון נפש. זאת, על אף שבשני המקרים התוצאה דומה - קבלת קרדיט והון על עבודתם של אחרים. הגניבה בהוספת שם מחבר אף חמורה יותר, כי היא מקפלת בתוכה איום מרומז.

הסיבה העיקרית לאדישות במקרה השני היא שאנחנו לרוב עיוורים לכוח ולאופן שבו הוא מעצב את האינטואיציות המוסריות ואת המערכות המשפטיות שלנו. לכך מתכוון הפרופסור בסדרת הטלוויזיה "בית הנייר", כשהוא מדבר על היחס השונה לאדם ששדד מאה אלף שקל מבנק לעומת בנק שגנב מיליארדים באמצעות חילוץ ממשלתי אחרי התנהלות כושלת.

רעיון הכוח מדובר יותר ויותר במחקר בשנים האחרונות, אבל אחת ההתייחסויות המעניינות לנושא ולהשלכותיו האתיות נכתבה כבר ב-1938, בספר "כוח" מאת הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל. לטענת ראסל, "עקרון היסוד של מדעי החברה הוא כוח, באותו האופן שבו אנרגיה היא עקרון היסוד של פיזיקה. וכמו אנרגיה, לכוח יש צורות רבות". על כך אפשר להוסיף שכמו אנרגיה, כוח הוא לעתים קרובות בלתי נראה. לפי ראסל, מתוך הכוח נובעת גם אתיקה של הפרט: הכוח שאליו יש לשאוף הוא לא זה שמשעבד אחרים, אלא זה שמשחרר אותם ועולה בקנה אחד עם שאיפותיהם. "ככלות הכל בני האדם אינם נשלטים באמצעות אלימות, אלא באמצעות תבונתם של אלה שפונים לרצונות המשותפים של המין האנושי", כתב ראסל. "הרצון לאושר, לשלום פנימי וחיצוני ולהבנת העולם שבו, שלא לפי בחירתנו, אנו נאלצים לחיות".

ברטראנד ראסל ב-1940
ויקיפדיה

כוח הוא היבט בולט במקרה שתיארתם. בריאן מרטין, פיזיקאי שמרבה לעסוק באתיקה של מידע, השווה את גזילת עבודתם של כפופים לסוגים אחרים של ניצול לרעה של כוח, כמו הטרדה מינית. הוא מבחין בין "פלגיאט תחרותי", כלומר גניבת רעיונות בין אנשים שמתחרים זה בזה, לבין "פלגיאט ממסדי". לדבריו, "פלגיאט ממסדי הוא מאפיין של מערכות בעלות היררכיה פורמלית, שבהן הקרדיט על עבודה אינטלקטואלית הוא יותר התוצאה של כוח ומעמד בלתי שווים מאשר הסיבה להם". אפשר לראות הדהוד להיררכיה הזו בטענה שהצגתם בעד דרישת המנהל, לפיה מתוקף תפקידו הוא נאבק על תנאי החוקרים ולכן "מגיע לו" (דרך אגב, בדיוק בשביל זה קיימת במאמרים אפשרות להביע תודה). הרי אנשים רבים בבית החולים עובדים קשה כדי שתוכלו לבצע את מחקריכם, ואיש לא מעלה בדעתו לציין אותם ככותבי המחקר או אפילו סתם להכיר להם תודה במהלך היומיום.

הדרישה הגורפת של מנהל המחלקה להוסיף את שמו למאמרים מפוקפקת במיוחד בגלל הכפייה והניצול הכרוכים בה. אבל גם אם עורכי המחקר יעשו זאת מרצונם החופשי, עד כמה שאפשר לדבר על רצון חופשי בהקשר כזה, זה יהיה בעייתי. שקר כזה לא סתם פוגע בתחושת הצדק האינטואיטיבית שלנו, יש לו השלכות מעשיות מזיקות. הנוהג של הוספת מחברים שקריים מסוכן במיוחד בהקשר של מחקרים רפואיים, משום שהוא מצמצם את תחושת המחויבות והאחריות של הכותבים האמיתיים. כפי שממחיש המקרה של דארסי שהוזכר לעיל, העובדה שרופאים בכירים חתומים על מחקר תורמת לו סמכות ואמינות, גם כשהם כלל אינם מעורבים במתרחש. במקביל גם הבכירים מתקדמים ונחשבים לבקיאים במחקרים שלא היו מעורבים בהם. ואם כל זה לא מספיק, המנהג הזה גורם לחוקרים לחוש ניכור וייאוש, מה שעלול לפגוע במוטיביציה וביצירתיות שלהם וכך להזיק למחקריהם - שנועדו לקדם את האנושות כולה ולא רק את המנהל תאב הפרסומים.

לאור הסכנות הגלומות במעשה הפסול הזה, הוועדה הבינלאומית של עורכי כתבי עת רפואיים (ICMJE) ניסחה כבר לפני שנים רבות המלצות שקובעות מי רשאי להיות חתום ככותב מאמר. המחברים חייבים לעמוד בארבעה קריטריונים גם יחד: תרומה משמעותית לניסוח או עיצוב המחקר או להשגת וניתוח הנתונים; כתיבת המחקר או עריכתו באופן משמעותי; אישור הגרסה הסופית לפרסום; וקבלת אחריות על כל היבטיו.

סצינת חשיפת הגניבה בסרט "נערה עובדת"

ברור אפוא מדוע דרישתו של מנהל המחלקה להיות חתום על כל המחקרים היוצאים ממנה אינה אתית או נאותה. אלא שכאן עולה הבעיה שהגנבתם בשורה האחרונה של שאלתכם, זו שנוגעת ליחסי עבודה תקינים ולרצון הלגיטימי של העובדים לא להיענש. על אף שהצדק עמכם תצטרכו להתמודד עם הנושא בנחישות וברגישות. תוכלו למשל להיתלות בעובדה שאת המלצות ועדת העורכים אימצו מאות כתבי עת רפואיים, ומאמר שאליו נוסף מחבר של כבוד עלול להיפסל אם העניין יתגלה. חלק מכתבי העת אף מנסים להילחם בתופעה באמצעות דרישה לפירוט תרומתו של כל אחד מהחוקרים, וזה כבר יצריך הונאה של ממש.

עוד אפשרות היא לדווח באופן אנונימי להנהלת בית החולים או ללשכת האתיקה. גם לכך עלולות להיות השלכות משום שיש סיכוי שזהותכם תתגלה, ואחרי שהמנהל יינזף קלות הוא ימצא דרך להתנקם בכם ולפגוע בהתקדמותכם. צעד חשוב נוסף הוא לעורר דיון בתרמית המקובלת של הוספת מחברי כבוד - משהו שכנראה ניסיתם לעשות בפנייתכם למדור. שמחתי לעזור, אין צורך להודות לי, פשוט צרפו את השם שלי למאמר הבא שתפרסמו.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#