מהי הצבעה ראויה של שמאלן? ללכת עם הלב או טקטית להחלפת השלטון? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

מהי הצבעה ראויה של שמאלן? ללכת עם הלב או טקטית להחלפת השלטון?

החברים אומרים "לא אצביע כי בלאו הכי ביבי ינצח". אבל האם בימים טרופים אלה יש צידוק להימנע מבחירה? ואם כבר ימים טרופים, ואם כבר בני גנץ פה, מה לעשות כדי לצאת מהקלפי בשלום עם עצמי?

תגובות
17 במאי 1977 - ריקון קופסת הקלפי בבית "בני ברית" בתל אביב לפני ספירת הקולות
יעקב סער / לע"מ

אני שמאלנית כמו כל חבריי. בימים אלה, כשהבחירות קרבות, אני מזדעזעת לשמוע מהם אמירות בנוסח: "אני לא אצביע כי בלאו הכי ביבי ינצח", "אני לא אצביע כי אין למי", "קול אחד לא משפיע". אני יודעת שבדמוקרטיה אין חובה להצביע, אבל בימים טרופים אלו האם זה מוסרי להימנע מהצבעה? 

בברכה,

דורה

 

אהלן מחלק, אני מעוניינת להתחבט איתך בשאלה מוסרית שמלווה אותי ואת מכריי בתקופה האחרונה, תקופה שלפני בחירות, ובמיוחד אחרי שנוסדה מפלגת "כחול-לבן". אתחיל ואסביר שמאז שמלאו לי 18 (לפני שנים לא מעטות, יש לציין) ויכולתי ללכת להצביע - תמיד הצבעתי למרצ. לקראת הבחירות יצא לי לנהל כמה וכמה שיחות בנוגע להצבעה, ומתוך השיחות הללו עלתה בי השאלה: האם להצביע למפלגה הצבעה טקטית, כדי לפעול למען החלפת השלטון? או ללכת עם הלב שלי ולהצביע למפלגה שאני מאמינה בה, שותפה לדעותיה וחשוב לי שתהיה בכנסת?

תודה מחלק,

הדמוקרטית המתלבטת

 

קלפיות נודדות יקרות,

בימים כתיקונם, מדור זה ותחום האתיקה בכלל מתמקדים בטוב ובדרכים להשגתו. אבל הבחירות בישראל, למרבה הצער, נוגעות יותר בשאלות של הרע: קידום מדיניות כוחנית בניסיון להתחנף ליצרים ולבוחרים, שימוש בשקרים ובהסתה שזורעים הרס חברתי ארוך טווח, ומערכת פוליטית כל כך רקובה שהיא מעוררת בחילה וייאוש בקרב רוב האנשים שעל חייהם היא מופקדת. לכן, באופן חריג בתשובה לשאלותיכן אעסוק דווקא ברוע ובאתיקה הנגזרת ממנו.

להצביע או להיות מוש?

כך עשה, למשל, הפילוסוף עדי אופיר בספרו "לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר". נקודת המוצא של אופיר היא שהרוע אינו יסוד שטני בנפש האדם או מחוץ לה, אלא "בני אדם גורמים במתכוון ושלא במתכוון, מדעת ושלא מדעת, לבד ויחד עם רבים אחרים, הרבה רעות לבני אדם אחרים". כאשר ניתן למנוע או לצמצם את ייצורן והפצתן של הרעות הללו, המוסר מחייב אותנו לעשות זאת. לפי אופיר, "בני אדם יכולים לצמצם לפחות מקצת מן הרע, לפחות חלק מן הזמן. הם יכולים לעשות זאת בין על ידי כך שיימנעו מן הרוע שבהיסח הדעת ובין על ידי כך שיימנעו מן הרוע שבכוונה תחילה, אבל יותר מכל, על ידי כך שיידעו לזהות את סדירות ייצורן והפצתן של הרעות ויעשו מעשים כדי לשבשה".

מכיוון שרעות רבות, במיוחד בקנה מידה רחב, מופצות דרך מנגנונים פוליטיים ובאמצעות כוח פוליטי - עלינו לשבש אותן גם מתוך הזירה הזאת. הפילוסוף הפוליטי אריק בירבוהם מאוניברסיטת הרווארד הציע בהקשר הזה את המונח complicity footprint (טביעת רגל של שותפות לפשע), על משקל טביעת הרגל הפחמנית שאותה אנשים, מפעלים ומדינות אמורים לצמצם כדי למזער את הנזק לכדור הארץ.

בספר "בשמנו: האתיקה של הדמוקרטיה", שיצא ב-2012, עוסק בירבוהם במציאות של דמוקרטיה ייצוגית שבמסגרתה המשטר מבצע עוולות מוסריות. לדבריו, במדינה כזאת האזרחים משתתפים בניסוח החוקים ולכן אינם יכולים להסתפק בהימנעות מהצבעה כדי להתנער מאחריות. בחיי היומיום, אם כמה אנשים יציעו לך להיות הנהגת שלהם בשוד מספיק שתסרבי כדי שלא תהיה לך יד בדבר. ואולם, השיטה הרגילה להימנע משיתוף פעולה אינה תקפה במסגרת המדינה, שבה אנחנו קשורים בעבותות ליחידים ולמוסדות. "להיות אזרח פירושו להיות מוצב במערכת יחסים מוסרית עם מיליוני בני אדם אחרים - אזרחים ולא-אזרחים כאחד", מציין בירבוהם, "לאזרחים יש סיבה מוסרית להשתתף בשינוי העוולות הפוליטיות שהם מקדמים ומנסחים בעקיפין באמצעות הקשר בינם לבין המדינה. בנסיבות מסוימות, ההימנעות מתרומה לחיסול עוולה פוליטית הופכת אותם לסייענים לפשעי המדינה".

אריק בירבוהם
אוני' הרווארד

את הקביעה הזאת צריך לסייג בכמה אופנים. ראשית, בחירות אינן הדרך היחידה לצמצם את אחריותנו על חוסר הצדק שנגרם לנו ולאחרים. למעשה, הן אפילו לא הדרך היעילה והמשמעותית ביותר. שיטות יעילות בהרבה לשיבוש מנגנוני הפצת הרוע הן, למשל, אי-ציות אזרחי, הפגנות ופעולות מחאה, התנדבות בארגוני שינוי חברתי, כתיבת מאמרים ועלונים ואפילו תרומות כספיות. אבל הרי רוב האזרחים, ביניהם כנראה גם החברים הסבורים שאין טעם להצביע, אינם עושים דבר מאלה ומצמצמים את פעילותם הפוליטית לפוסטים בפייסבוק. או אז, החובה האזרחית המינימלית שחלה עליהם היא הצבעה בבחירות. במציאות של כיבוש צבאי מתמשך והסתה בלתי פוסקת נגד אזרחים ערבים (וגם נגד התקשורת, האקדמיה, קהילת הלהט"ב ומערכת המשפט), כאשר בין המתמודדים מצויים כהניסטים אלימים כמו איתמר בן גביר, פונדמנטליסטים ליברטריאנים כמו משה פייגלין ושרת משפטים חובבת ניחוח פשיזם ודילים מפוקפקים כמו איילת שקד - העוול הקיים והפוטנציאלי גבוה וההצבעה חיונית עוד יותר.

עוד חשוב לסייג כי בירבוהם עוסק בדמוקרטיה ייצוגית, וקשה להתייחס כך לישראל לאור העובדה שתחת המשטר שלה חיים כחמישה מיליון נתינים חסרי זכות הצבעה - בירושלים המזרחית, בגדה המערבית ובעזה (עליה ישראל עדיין שולטת בפועל גם אחרי ההתנתקות). אבל דווקא משום כך, מוטלת אחריות כבדה בהרבה על בעלי זכות ההצבעה להשתמש בה לשינוי המצב המעוות והבלתי מוסרי. כפי שאומרים פלסטינים תושבי חברון בסרטון של תנועת "זזים" שפורסם לקראת הבחירות, "כשתלך לקלפי, זכור: אני משלם את מחיר ההצבעה שלך".

הסרטון של תנועת "זזים"

אם כן, הצבעה בבחירות היא לא האפשרות היחידה לצמצום הייצור וההפצה של עוולות אבל היא בהחלט אפשרות משמעותית. במצב הדברים הנוכחי היא עדיפה על פני אי-הצבעה, בעיקר בשביל מי שאינו פועל בדרכים אחרות. מה שמביא אותנו לשאלה השנייה: האם עלי להפעיל "שיקולים טקטיים" או לתת את קולי למפלגה שבאמת קרובה לדעותיי? לתשובה על כך יש היבט מעשי והיבט עקרוני, אבל שניהם מובילים לאותה מסקנה: הצביעו לפי עמדותיכם ולא לפי טקטיקה מדומיינת כלשהי. השיקול הטקטי הרלוונטי היחיד הוא לא להצביע למפלגה שרחוקה מאוד מאחוז החסימה, כדי לא לבזבז את קולכם.

מבחינה מעשית, ראשות הממשלה אינה מובטחת למפלגה הגדולה ביותר אלא למועמד שעליו ימליצו רוב חברי הכנסת ובכפוף לשיקול דעתו של הנשיא. למשל, ב-2009 קיבלה קדימה בראשות ציפי לבני את מספר המנדטים הרב ביותר אבל נתניהו השיג יותר ממליצים ונבחר שוב לראשות הממשלה. אולי את זוכרת כיצד באותה מערכת בחירות לבני שאבה מצביעים רבים מהשמאל בטענה הטקטית שהמאבק הוא "ציפי או ביבי". אותם מצביעים גילו לאכזבתם המרה שזה בכל מקרה ביבי, ואילו הרשימה שנתנו לה את קולם אחראית לאותן עוולות כמותו, החל בלבני שבמלחמה בעזה התגלתה כימנית יותר מנתניהו, דרך אבי דיכטר שיזם את חוק הלאום, וכלה בצחי הנגבי שחזר בהמשך לליכוד.

אנטוניו גראמשי ב-1916
ויקיפדיה

אם הגדרנו אפוא כי חובתנו המוסרית היא למנוע ולצמצם את הרעות, בחירה "טקטית" לא רק שאינה יעילה ברמה המעשית, היא הרסנית ברמה העקרונית. בתור מצביעת מרצ ותיקה, את ודאי מתנגדת לכיבוש, לאפליה של האזרחים הערבים, למיליטריזם ולסקסיזם. האם תצמצמי את הרע בעינייך אם תצביעי למפלגה שהעומד בראשה התרברב בכך שהרג 1,364 בני אדם בעזה ו"החזיר אותה לתקופת האבן"; מפלגה ששותפה לשיח הפוליטי הגזעני שמדיר את האזרחים הערבים; שבין מועמדיה הבולטים ניתן למצוא את יועז הנדל, מעריץ חוק הלאום שהבהיר לא מזמן שאין שתי מדינות ואין סיכוי להסכם שלום, ולצדו את צבי האוזר, שפועל לסיפוח רמת הגולן והבטיח למצביעים שגנץ יבנה בהתנחלויות לא פחות מנתניהו? אלה שאלות שרלוונטיות להתלבטות שלך בין מרצ לכחול-לבן אבל העיקרון נכון לכל התלבטות דומה, גם משמאל וגם מימין. הצבעה טקטית היא אשליה שהופכת אותך לשותפה לעוולות שלהן את מתנגדת.

עוד כמה ימים הבחירות: צאו להצביע והצביעו למפלגה שקרובה כמה שיותר לעמדותיכם. ולעולם אל תיכנעו לאדישות. במאמר שכתב ההוגה האיטלקי אנטוניו גראמשי ב-1917, שנפתח בהצהרה "אני שונא את האדישים", הוא טען ש"לחיות באמת פירושו להיות אזרח ולבחור צד" והזכיר כי "האירועים המתחוללים לאורך ההיסטוריה אינם מתרחשים בגלל כמה אנשים שהשליטו את רצונם, אלא בגלל ההמונים שוויתרו על רצונם והניחו לדברים להיות". אל תהיו חלק מהם.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#