זה בסדר לעזוב זוגיות בגלל דיכאון של הפרטנרית? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

זה בסדר לעזוב זוגיות בגלל דיכאון של הפרטנרית?

הבעיות שנפתרו עם המעבר לגור ביחד לפני שנתיים, לא פתרו את בעיית הדיכאון של זוגתי והיא לא ממש נמצאת בקשר הזה ברמה שאני צריך. אני מאוד בודד למרות שזה ממש לא באשמתה

תגובות
דיכאון
Marjan_Apostolovic / Getty Images IL

אני נמצא בזוגיות כבר שנתיים ורק לאחרונה עברנו לגור יחד. זוגתי בדיכאון כבר תקופה ארוכה. עכשיו, כשאנחנו סוף סוף גרים יחד, הבעיות שנפתרו לא פתרו את הדיכאון והיא לא ממש נמצאת בזוגיות הזאת ברמה שאני צריך. הרבה מאוד מהזמן אני מרגיש שאני צריך להיות איתה, אבל בתכלס מרגיש מאוד בודד.

קשה לי לחשוב על לצאת מהזוגיות הזאת כי הדיכאון הוא ממש לא באשמתה. אבל אני באמת מרגיש שהרבה מהזמן אני פשוט לבד ולא רוצה ליפול גם לדיכאון. זה בסדר לצאת מהזוגיות אפילו שהיא בדיכאון ואולי צריכה אותי?

גבי

 

זוג או פרד יקר,

היות שממכתבך נשמע שאתה בחור צעיר ומצוי במצוקה רבה, אספק לך כבר בפתח הדברים את השורה התחתונה: זה בסדר להיפרד מאדם בדיכאון, זה רק מחייב נקיטת משנה זהירות ועדינות בתהליך הפרידה. אחזור לכך בהמשך, אבל כידוע הקיצור אינו ממנהגו של מדור זה, ולכן אנצל תחילה את ההזדמנות לעיסוק בסוגייה מוסרית כללית יותר שעולה מדבריך: הקרבה עצמית וגבולותיה.

החיים המוסריים הם חיים חברתיים, ובהתאם לכך ההקרבה למען הזולת היא רעיון יסודי בחשיבה המוסרית. כשאנשים מדמיינים דילמות מוסריות, הם לרוב לא חושבים על ההחלטות הקטנות שהם עצמם מקבלים בחי היום-יום או על תהליך תמידי של שאיפה אל הטוב, אלא על מחוות גרנדיוזיות שתובעות מחיר כבד: הרופאה שמסכנת את עצמה כדי לעזור לפצועים באזור סכסוך, הנזיר שמקדיש את חייו לטיפול בסובלים ממחלה מידבקת, או המורה שמגוננת בגופה על תלמידיה במהלך פיגוע ירי.

לאור זאת, ניתן היה לשער שמספר רב של מחקרים פילוסופיים יוקדשו לדיון בהקרבה כסוגייה בפני עצמה, אבל אין זה המצב. את החסר הזה פעלו לתקן עורכי כתב העת International Journal of Philosophical Studies, שבשנה שעברה הקדישו גיליון מיוחד לנושא. באחד המאמרים בגיליון, שרלוונטי במיוחד לענייננו, עוסקת חוקרת האתיקה ונסה קרבונל בהקרבה במערכות יחסים. לפי קרבונל, "מה שאנו מחויבים לעשות מבחינה מוסרית אינו עניין של אמת טרנסצנדנטית או מוחלטת כלשהי, אלא תופעה דינמית ואלסטית שמתגלה מבין תפריה של קהילה חברתית". לדבריה, ההגינות מחייבת למשל שבזמן אסון טבע תדאג לחתול הנטוש של שכנך, אבל לא לאריה המחמד התוקפני שלו. באיזון בין דאגה לאחרים לבין ביטחונך האישי אין חובה מוסרית להקריב את עצמך בנסיבות שלא אתה גרמת להן.

על דיכאון, המחלה של המאה ה-21, בכתבת ערוץ 1 מ-2014

לעומת זאת, כשמדובר באנשים שאיתם יש לנו קשר ממושך ומשמעותי ייתכן שנבחר להקריב הרבה מאוד. קרבונל מציינת לדוגמה אשה שנהרגה כשהגנה בגופה על בנה ההומו במהלך ירי במועדון באורלנדו, או מכר שכמעט אינו ישן כדי שאשתו חולת האלצהיימר לא תצא מהבית באמצע הלילה מתוך בלבול. במצבים כאלה, שלומו של האדם האהוב הוא מרכיב משמעותי בתחושת הרווחה של האוהב ולא ניתן להפריד באופן ברור בין האינטרסים של שני הצדדים.

בהשראת פילוסופיות פמיניסטיות שטבעו את המונח אוטונומיה התייחסותית, שמתאר את הפרט במכלול ההקשרים החברתיים שמכוננים את האוטונומיה שלו, קרבונל מציעה את המונח "רווחה התייחסותית", שמכיר בכך שרווחת הפרט תלויה בין השאר בקשריו המשמעותיים. חשוב לשים לב שהתופעה הזאת עדיין שייכת לרשות היחיד - אין זו התייחסות לרווחת הקשר עצמו או העדפה של רווחת הזולת. לפי קרבונל, "זו אותה תפישה מוכרת של מה שטוב לאדם, אבל אנו מכירים בכך שמערכות יחסים מסוימות נבנות אל תוך זהותו של האדם הזה".

במצבים כאלה ההקרבה העצמית תורמת באופן הדוק וישיר לרווחתו של המקריב. האם זה מתאר את המקרה שלך? לפי מה שסיפרת במכתב, נראה שאין פה התמזגות של אינטרסים מהסוג שקרבונל מתארת. אתה אדם צעיר שנמצא בזוגיות רק שנתיים, ואתה מרגיש בודד ואומלל לא בגלל הדיכאון של בת זוגך אלא בגלל הבעיות ביניכם (עם דיכאון לבדו אפשר להתמודד יחד בתוך הזוגיות). הקשר מזיק לך, ומה שמחזיק אותך שם הוא הפחד שהפרידה תכאיב לבת זוגך. אבל פחד הוא אף פעם לא סיבה טובה מספיק להישאר בתוך קשר, בין אם זה הפחד שאדם אלים יפגע בך ובין אם זה הפחד שאדם דיכאוני יפגע בעצמו.

מישל פוקו
AFP

הגישה האתית שדרושה לנו במקרה הזה היא כזו שעוסקת לא ברווחה שנובעת מתוך קשר, אלא בטוב שצומח מחובתו של אדם לשמור על עצמו. וזה בדיוק סוג האתיקה שתיאר מישל פוקו בשנותיו האחרונות. בכרך השלישי של "תולדות המיניות", שפורסם ב-1984 וטרם תורגם לעברית, בחן פוקו את התפתחות רעיון "הדאגה לעצמי" בקרב פילוסופים יוונים ורומים במאות הראשונות לספירה. לשיטתו, הדאגה לעצמי היא יסוד האתיקה: טיפוח של הגוף והנפש במסגרת תהליך מתמיד של למידה ובחינה עצמית. היא כוללת לימוד, הרהור, פעילות גופנית ומינית ועוד כהנה וכהנה "טכניקות של חיים", שבעזרתן לומד האדם להכיר את צרכיו, ליהנות מעצמו ולפתח את יכולותיו ואת מידותיו הטובות.

הדאגה לעצמי אינה עיסוק אגואיסטי או מנוכר אלא פרקטיקה חברתית. היא מתבצעת בשיתוף אחרים (בני משפחה, חברים ומורים) ומלמדת את היחיד כיצד לפעול טוב יותר בתוך החברה. לפי פוקו, זו אינה עמדה נרקיסיסטית שבה היחיד מציב את צרכיו מעל אחרים, אלא הוא דואג לעצמו כדי שיידע איך לדאוג לזולת: "אם אתה דואג לעצמך בצורה נאותה, כלומר אם אתה יודע למה אתה מסוגל, אם אתה יודע מה פירוש הדבר להיות אזרח או בעל משפחה, אם אתה יודע ממה עליך לפחד וממה לא... אם אתה יודע את כל אלה, לא תנצל לרעה את כוחך מול אחרים".

על דיכאון בסרטון של ארגון הבריאות העולמי (WHO)

הפילוסופים של יוון ורומא, ופוקו בעקבותיהם, אמנם עסקו בדאגה לעצמי כפרקטיקה מוסרית בהקשר של החברה והמדינה, אבל המלצותיהם מתאימות גם למאה ה-21 וליחסים בין-אישיים. אפשר לדמות זאת לחלק החביב עלי בהוראות הבטיחות בטיסה, שעוסק בלבישת מסיכות החמצן במקרה של ירידת לחץ האוויר ומסביר למי שנוסע עם ילד או עם אדם הזקוק לעזרה ללבוש תחילה את המסכה שלו ורק אז לעזור לאחר. ברגעי משבר אין הרבה תועלת באדם שמפרפר על הרצפה בלי חמצן. בהתאמה לשאלתך, אם תישאר בתוך הזוגיות לא רק שתגזור על עצמך אומללות ואף דיכאון, גם לא תהיה מסוגל לעזור לבת זוגך וייתכן שאף תמנע ממנה לפנות לעזרה חיצונית ותחמיר את מצבה. לא רק לך מגיעה זוגיות בריאה וטובה, גם לה מגיע להיות עם מישהו שרוצה להיות איתה וגורם לה אושר. אבל אל תגיד לה את זה – זה נשמע מזעזע בשיחות פרידה.

השאלה, אם כן, היא לא אם "זה בסדר לצאת מהזוגיות" אלא כיצד. הפחד שבת זוגך תפגע בעצמה הוא לא סיבה טובה להישאר בזוגיות, אבל הוא סיבה מצוינת לעשות זאת בזהירות יתרה. דבר איתה בכנות ובצורה ברורה, הקפד להתייחס לעצמך ולרגשות שלך ולא לשפוט או לנתח אותה ונסה להיות כמה שיותר עדין ורגיש. חשוב שתוודא שיש אנשים שיתמכו בה בתהליך הפרידה (חברים, בני משפחה, מטפלים) והם מודעים לכך שנפרדתם ושהיא זקוקה לעזרתם. ומכיוון שאתם גרים יחד, תן לה להחליט אם היא מעדיפה להישאר בדירה ולמצוא שותף חדש או לעזוב ולתת לך להתמודד עם הביורוקרטיה. בקיצור, פשוט תהיה בן אדם. שזה בעצם כלל זהב לא רק לפרידה מאדם בדיכאון אלא לכל פרידה, ולא רק לפרידות אלא לחיים.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#