האם עלי למחול למי שתקף אותי מינית בילדותי, רק כי היה לו מספר על היד? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האם עלי למחול למי שתקף אותי מינית בילדותי, רק כי היה לו מספר על היד?

כשהייתי ילדה, סבה של חברתי תקף אותי. למרות שהעניין נמצא מאחורי, אני מוטרדת - פילוסופית - משאלת ההקלה במעשים אחרי סבל עמוק שעבר התוקף

תגובות
מספר על היד
גיל כהן-מגן

לאחרונה אני חוזרת להתעניין במקרה שקרה לי בילדות. הייתי בת שש או שבע וישנתי בבית חברתי. הוריה לא היו בבית והסבים שלה שמרו עלינו. אני זוכרת שנרדמתי על הספה וכשהתעוררתי מצאתי את הסבא רוכן מעלי ולשונו דחופה לפה שלי. עשרה צעדים הפרידו בין הבית שלה לבית שלי (בקיבוצים הבנייה צפופה), אבל הם הספיקו לי כדי להדחיק את האירוע ולהיזכר בו רק כעבור 13 שנים. מאז עברתי חפירות וגילויים של שכבות בטיפול, והיום כשאני בשנות ה-40 לחיי אני יכולה לומר בביטחון מלא שזה מאחורי. 

ובכל זאת, יש היבט אחד שמטריד אותי: האם העובדה שעל זרועו של האיש היה טבוע מספר, כלומר חייו באושוויץ היו מלאי סבל, האם העובדה הזו אמורה להקל ביחס שלי אליו? ושוב אדגיש, כי העניין הרגשי הכרוך בסליחה אינו המוקד כאן (הגם שהדברים שרוגים זה בזה) אלא השאלה המוסרית, הפילוסופית: האם ראוי להקל במעשיו הנוראיים של אדם, בהינתן שגם הוא היה נתון לסבל עמוק?
בברכה,

המשוקמת 

מחילת עוונות יקרה,

הצטערתי לשמוע על החוויה שעברת, וטוב שהצלחת להשאיר אותה מאחורייך. לבקשתך, אתמקד תחילה בשאלה הכללית יותר לגבי הקורבן שהופך לתוקפן. נרטיבים כאלה נפוצים מאוד בשיח המשפטי, התרבותי והפוליטי, גם ברמת הפרט (הילד שהיה קורבן של בריונות וערך מסע הרג בבית הספר) וגם ברמת הקולקטיב (העם הנרדף שהפך למדכא של עם אחר).

בניגוד לדמותו הנוחה לעיכול של הקורבן הטהור, דמות הקורבן האלים מעוררת סבך בלתי נסבל של שאלות מוסריות, שרוב האנשים מעדיפים פשוט לא להיכנס אליהן. קל לטעות ולחשוב שההימנעות הזו אופיינית לתקופה הנוכחית, שמתקשה עם תחומים אפורים ומעלה על נס את עמדת הקורבן, אבל למעשה זה סנטימנט ותיק יותר, שנובע מהצורך האנושי בחלוקה מובהקת בין טוב לרע. לכן, למשל, אחת הסיבות העיקריות לזעם שספגה חנה ארנדט על רשמיה ממשפט אייכמן היתה הביקורת שהשמיעה על שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים. ב-1964 היא כתבה על התגובות העוינות הללו: "קיים בחברה שלנו פחד נפוץ מפני שיפוט... שמאחוריו אורב החשד שאף אדם אינו סוכן חופשי, ומכאן הספק אם מישהו נושא באחריות או יכול להידרש לתת את הדין על מעשיו".

אך גם אם הקושי הזה אינו חדש, הוא בהחלט התעצם בימינו. הפילוסופית דיאן אֵנז כותבת בספרה "האלימות שבקורבניות" כי בקורס שלימדה לפני כעשור באוניברסיטה קנדית, רק שניים מבין למעלה ממאה סטודנטים היו מסוגלים להתייחס באופן ביקורתי לקורבן שנהפך לתוקפן. לטענתה, "ההיקף שבו האמביוולנטיות הזו מבטאת את עצמה בתחום הפוליטיקה והאתיקה ומעודדת רלטיוויזם מוסרי והימנעות משיפוט הוא עניין חדש ומדאיג".

לפי אנז, הפגיעה שחווה הקורבן-התוקף צריכה להיות גורם מקל בהתייחסות אליו, אבל האמפתיה לסבלו אינה יכולה לבטל את הצורך בשיפוט מוסרי. אחרת אנחנו גוזלים ממנו את עצמאותו, את אחריותו, את יכולתו לפעול באופן חופשי (כל מה שמכונה באנגלית agency וטרם נמצא לו תרגום מוצלח לעברית). בכך ממשיכה אנז את דרכה של ארנדט, שהתמקדה בכתביה בחשיבותם של החשיבה הביקורתית והשיפוט המוסרי, במיוחד תחת משטרים טוטליטריים. לפי ארנדט, אלה הם הגורמים שמאפשרים לאנשים מסוימים להתנגד לכוח במקום להפנים אותו – ולכן "היו גם היו בגרמניה אנשים בודדים, שהתנגדו להיטלר מאז עלייתו לשלטון", כפי שהדגישה בדבריה על אייכמן. משום כך, אנחנו חייבים לשפוט את פעולותיהם של מי שהיו קורבנות אם ברצוננו להיאבק על דמותה המוסרית של החברה ולצמצם את מספר הקורבנות העתידיים.

"ארנדט. "קיים בחברה שלנו פחד נפוץ מפני שיפוט
TYRONE DUKES / NYT

למרות האחריות שיש לכל אדם על מעשיו, אנז אינה מציעה להתעלם מההקשר ההיסטורי של פעולותיו. ראשית, כי חשוב לזהות דרגות שונות של אחריות ולהבחין בין אובדן אישי לדיכוי פוליטי. לדבריה, "האבל על מוות שנגרם על ידי מחבל-מתאבד פלסטיני אינו שונה מן האבל על מוות שנגרם על ידי חייל ישראלי, אבל הנסיבות ההיסטוריות של המיתות האלה אינן זהות. ברמה האישית כל הקורבנות שווים, במובן שהם מצומצמים לגופים סובלים או מתאבלים; אך מבחינה פוליטית והיסטורית, הם לא. וכאן, ברמה הקולקטיבית, אנו יכולים לטעון שאחריות רבה יותר רובצת על הישראלים, כמו גם על כל אלה מאיתנו שממשלותיהם תומכות בכיבוש". שנית, וזה רלוונטי יותר לשאלתך – ההקשר חשוב כדי להבחין בין פרק הזמן שבו חופש הבחירה של היחיד היה מוגבל או בלתי קיים לבין תקופות אחרות בחייו. כך ניתן להתייחס לקורבניות בתור רגע מסוים, "במקום להגדיר אותה כזהות מוחלטת שגם קדמה לפגיעה וגם מתקיימת אחריה, וכך מסמלת תמימות טהורה ועל-זמנית שטומנת בחובה הון מוסרי רב".

אנז מציעה אפוא לא לראות באמפתיה לקורבן ובשיפוט מוסרי גורמים שמבטלים זה את זה, אלא לשלב ביניהם לצורך שיפוט מלא חמלה – גם כלפי הקורבן-התוקף וגם כלפי קורבנותיו. לשיטתה, הסבל שחווה הקורבן בהחלט צריך להיות גורם מקל בהחלטות חוקיות, מוסריות ופוליטיות, אבל אסור שיהפוך לקידוש עיוור של קורבנות ולהצבתם מעבר לשיפוט מוסרי ולחשיבה ביקורתית.

ארנדט ואנז עוסקות במקרים הסבוכים של קורבנות שנאלצו לבחור אם לבצע עוולות מתוך חשש לחייהם ושל קורבנות שביצעו עוולות כנגד מי שמקרבן אותם. במקרה שתיארת, לעומת זאת, מדובר באדם שפגע בזולת לא מתוך איום על חייו ולא כפעולת התנגדות. ייתכן שהוא עצמו עבר פגיעה מינית במסגרת זוועות השואה, אבל הפגיעה הזאת לא כפתה עליו כעבור שנים לפגוע בחברה של נכדתו. אם נטען שהזוועות שהוא חווה גזלו ממנו כל אפשרות עתידית לבחור בין טוב לרע, נגזור עליו (ועל כל מי ששרד) קיום נטול אוטונומיה מוסרית - ובכך נפשוט ממנו את עצם אנושיותו ונותיר אותה באושוויץ. באותו האופן התייחס פרידריך הגל ב"פילוסופיה של המשפט" לעונש בתור זכותו של העבריין, משום שהעונש מכבד אותו כיצור רציונלי.

הבחנה חשובה נוספת היא בין משפט פלילי, דיון ציבורי ומחילה פרטית. נדמה שבעידן הרשתות החברתיות הגבול ביניהם כמעט ונעלם – הן מבחינת אלה שמשוכנעים שפוסטים ברשת נדרשים לעמוד בסטנדרטים של סדר הדין הפלילי, הן מבחינת אלה שמאמינים שפוסטים ברשת מוכיחים את אשמתו או חפותו של אדם מסוים. במשפט פלילי ודאי שיש חובה לשקול את כל הנסיבות המקלות של הנאשם, לרבות טראומות ומצוקות שתרמו למעשיו או רלוונטיות לגזר דינו. בדיון ציבורי חשוב לבחון את הנסיבות ההיסטוריות, החברתיות והפסיכולוגיות של כל עוולה ולשפוט אותה לאורן. ואולם, המחילה הפרטית אינה מחויבת להתייחס לנסיבות מקלות. קורבנות רבים, בעיקר של תקיפה מינית, כועסים על עצמם אם הם מתקשים לסלוח ורואים בכך כישלון – אבל סליחה אינה שלב הכרחי בתהליך שעובר הקורבן. השאלה המשמעותית היא מה נכון לו ומקדם אותו בדרך להחלמה. התשובה על כך שונה מאדם לאדם וממקרה למקרה, וההחלטה תלויה רק בך.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#