ארבעה נוסעים, רכב גיאורגי אחד, וזו ממש לא תחילתה של בדיחה - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

ארבעה נוסעים, רכב גיאורגי אחד, וזו ממש לא תחילתה של בדיחה

במכונית שאליה עלינו לטרמפ בהרי הקווקז לא היו חגורות אמצע במושב האחורי, רק ליושבים בצדדים. ישבנו כולנו מאחור כששני הילדים במרכז. נחגרתי, אך אז התברר שלזוגתי יש פילוסופיה שמחייבת בירור

תגובות
רכב גיאורגיה
צילום מסך

נסענו לנו, זוגתי, אני ושני הילדים בטרמפ בהרי גיאורגיה עם תושב המקום. ישבנו ארבעתנו מאחורה, לא תקני לפי חוקי ישראל אך הגיוני בארץ זרה זו. באופן אינסטינקטיבי ידי נעה לכיוון חגורת הבטיחות, שלדעתי מעולם לא נעשה בה שימוש ברכב זה (על חגורות אמצע במושבים האחוריים לא היה מה לדבר בכלל), כאשר זוגתי זרקה לעברי: "אתה לא באמת הולך לחגור את עצמך כשהילדים באמצע לא יהיו חגורים, נכון?" למה? מה יעזור להם אם גם אני אמות בתאונה? 

היא טענה שהיא לא מסוגלת לחגור את עצמה כשהילדים לא בטוחים, ואם כבר אז שכולם ימותו. הסכמנו לא להסכים, אך כן הסכמנו שזו סוגיה למדור: האם המוסר דורש שאסכן את עצמי באותה מידה כמו צאצאי הלא מוגנים?

הגיאורגים

מדליק מי שמקליק יקר,

משמח אותי לדעת שבין כל החיבורים המוגשים בימים אלה בבתי ספר יסודיים ברחבי הארץ בנושא "מה עשיתי בקיץ", יש גם שני חיבורים שכותרתם "איך אבא ואמא זרקו אותנו במאחורה של האוטו של גבר גיאורגי בלי חגורות בטיחות". אני מקוה ששירותי הרווחה יאהבו את זה כמוני. וכדי שלא תהיו באמצע מריבה כשהם יגיעו לבדוק מה נשמע בבית, אני כאן כדי לפסוק בוויכוח המשונה שנקלעתם אליו. תשובתי: אתה צודק, זוגתך טועה, ושניכם קצת סתומים.

ג'רמי בנת'ם
ויקיפדיה

הפתרון שזוגתך מציעה כמובן שגוי מנקודת מבט תוצאתנית טהורה, שגורסת כי מותם של שני אנשים עדיף על מותם של ארבעה. הרי לא מדובר בהקרבת ההורים תחת הילדים, אלא בסיכון חיי כולכם לשווא. ג'ון סטיוארט מיל ציטט מימרה של ג'רמי בנת'ם, שמבחינתו היא עקרון יסוד של המוסר התועלתני: "ייחשב כל אדם לאחד, ואל ייחשב שום אדם ליותר מאחד". לפי הגישה הזאת, אין לתת משקל רב יותר לאינטרסים של אחד על פני אחר, ואין להפלות בין דם לדם - גם כאשר מדובר בהורים וילדים.

זה נשמע קשוח, וזה אכן כך. מעטים האנשים שמסוגלים להתייחס לסוגיות של חיים ומוות בתור שאלות אריתמטיות. למעשה, מחקרים הראו שתכונות אנטי-סוציאליות ואישיות פסיכופתית הולכות יד ביד עם העדפת פתרונות תוצאתניים לדילמות מוסריות. זאת משום שתפישת המוסר איננה עניין רציונלי לחלוטין. היא מושפעת גם מאינטואיציות ומרגשות, כמו למשל רגש הבושה שגרם לבת זוגך לוותר על חגורת בטיחות.

כדאי אפוא שנבחן את השאלה לא רק בראייה תוצאתנית קרה, אלא גם מנקודת מבט שלפיה המוסר נגזר מהרגש. ואין מתאים למשימה זו יותר מאשר דייוויד יוּם, הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18, שבאופן נועז וחתרני לתקופתו גרס כי ההיגיון עצמו משועבד לרגשות, וכי "לא רק בשירה ובמוזיקה אנחנו מוכרחים להישמע לטעם ולסנטימנטים, אלא גם בפילוסופיה". בהתאם לכך, ב"מסכת על טבע האדם" טען יום כי גם עקרונות המוסר שלנו אינם נובעים מחקירה רציונלית אלא מתגובה רגשית: "כל סגולה של הרוח תכונֶה 'תרומית' אם היא מסבה הנאה מעצם ההתבוננות בה; וכל תכונה הגורמת כאב תיקרא 'מושחתת'" (תרגום: יפתח בריל). כלומר, תכונות ומעשים שמעוררים בנו תחושות נעימות נחשבים בעינינו מוסריים וראויים לשבח, ואלה שמעוררים בנו אי נוחות - בלתי מוסריים וראויים לגנאי.

דיוויד יום
ויקיפדיה

כדי לא להצדיק ניהיליזם מוסרי, יום טען שגם הכאב וההנאה של הזולת משפיעים עלינו בגלל ההזדהות שאנו חשים. פעולה שפוגעת באחרים, ממשיים או אפשריים, גורמת לנו מצוקה אפילו אם היא הולמת את האינטרסים שלנו. לצד ההזדהות עם הזולת, שהיא המקור המרכזי להבחנות מוסריות, בני האדם מונעים על ידי חוש צדק - מידה מלאכותית שגורמת להם לפעול בניגוד לטובתם המיידית. כפי שמסביר מרק שטיינר במבוא למהדורה העברית של ספרו של יום, "לפעמים כואב לאדם לוותר על דבר שהוא קניינו הצודק של זולתו. יוּם מגיע אפוא להכרה שהצדק הוא מעין הסכם שהבריות תומכים בו בהאמינם שבסופו של דבר הכפיפוּת לחוקים צודקים תיטיב עמם, אף שבמקרים אחדים אפשר שייאלצו להקריב את האינטרס הפרטי שלהם" (במאמר מוסגר, יש שיראו בכך את כוח העל של בנימין נתניהו, שבשונה מבני תמותה פשוטים מסוגל לגבור על המנגנון הזה ולבחור תמיד את מה שיקדם את האינטרסים הצרים שלו).

בקיצור, אפילו סנטימנטליסט מוסרי מובהק כמו יום הכיר בכך ששיקולי תועלת רציונליים גורמים לאנשים לפעול אחרת מכפי שמורים להם רגשותיהם. בכך הוא השפיע עמוקות על בנת'ם והניח את היסודות לאסכולה התועלתנית. לשיטתו, מעשה טוב הוא כזה שמועיל לקידום התכלית שבה מעוניינת המבצעת. התגובה של בת זוגך - מעין וריאציה הורית על "תמות נפשי עם פלשתים" - נובעת מתחושותיה המגוננות כלפי ילדיכם. כשהיא רואה שאתה חוגר חגורת בטיחות, היא מפרשת זאת כהצבת חייך מעל חיי הילדים וזה מעורר בה רתיעה מוסרית. ואולם, החלטתך לחגור דווקא מקדמת בצורה טובה יותר את התכלית של שמירה על שלום הילדים.

תשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים על חגורות בטיחות

מי שעוקב אחרי התשדירים המורבידיים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ודאי זוכר שאדם בלתי חגור במושב האחורי מסכן גם אחרים. בשעת תאונה, גופו נזרק במהירות גבוהה ועלול להתנגש בנוסעים או בנהג. במלים אחרות, הורה שלא חגר במושב האחורי מתוך הזדהות עם ילדו עלול להפוך לגורם שהביא למותו. שני הורים לא חגורים הם כבר סנדוויץ' קטלני במיוחד.

לא רק שלמות גופם עומדת בסכנה. כפי שציינת, אילו היו ילדיכם נהרגים (חס וחלילה טפו טפו טפו) לא היה משנה להם אם תיהרג גם אתה. שום דבר לא ממש משנה למי שמת. לעומת זאת, אילו הם היו נשארים בחיים, ואתה או בת זוגך הייתם נהרגים, זה היה גורם להם נזק נפשי עצום. מחקרים שונים מראים שילדים שאיבדו הורה בגיל צעיר מצויים בסיכון גבוה יותר לפתח מחלות פסיכיאטריות ולסבול מפוסט-טראומה. כאשר אתם נחגרים, אתם מצמצמים את הסיכוי שזה יקרה.

לכן, גם אם נתעלם מההיבט הכמותי ונתייחס לצורך הרגשי להגן על הילדים, אתה עדיין צודק. בכך שחגרת במושב האחורי תרמת לשמירה על שלומם הגופני והנפשי. הבחירה של בת זוגך, לעומת זאת, הפכה אותה לאיום פוטנציאלי במקרה של תאונה. ולמה שניכם קצת סתומים? כי במקום כל ייסורי המצפון והוויכוחים המוסריים, לא יותר פשוט לעבור לשבת באמצע ולחגור את הילדים במושבים הצדדיים?

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#