אני דכאוני וזה תורשתי: האם זה מוסרי להביא ילדים לעולם במצבי? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

אני דכאוני וזה תורשתי: האם זה מוסרי להביא ילדים לעולם במצבי?

אימי סובלת מדיכאון, אני ירשתי את זה ממנה, ובהתאם לפתגם הידוע "מצא מין את מינו" גם אשתי סובלת מדיכאון. האם להביא ילדים לעולם מתוך הבנה שהילדים האלה יסבלו מדיכאון?

תגובות
מתוך הסדרה "13 סיבות"
נטפליקס

מחקרים מצאו שאחד הגורמים לדיכאון היא התורשה. אצלי זה לא תיאורטי. אימי סובלת מדיכאון, אני ירשתי את זה ממנה, ובהתאם לפתגם הידוע "מצא מין את מינו" גם אשתי סובלת מדיכאון, אפילו קשה יותר משלי. לאחרונה התרבו הסימנים שגורמים לי להבין שגם ילדינו, בת ובן, סובלים מכך. ההבנה הזאת הובילה אותי לשאלה: כאשר ברור לאדם שהוא לוקה בדיכאון תורשתי, האם מוסרי מצידו להביא ילדים לעולם מתוך הבנה שהילדים האלה יסבלו מדיכאון?

בתודה מראש,
י.

מארז ציפרלקס משפחתי יקר,

נחמד לקבל שאלה בנושא שקרוב ללבי: ילדים. סתם, מה אכפת לי מילדים, התכוונתי לדיכאון. נראה שהדכדוך וחוסר הוודאות שמאפיינים את התקופה הנוכחית מובילים יותר ויותר אנשים להשתהות רגע לפני שהם מעמידים צאצאים. השאלה הבולטת בימים אלה היא אם זה מוסרי להביא ילדים לעולם שמצוי על סף אסון אקלימי. על השאלה הזאת עניתי בעבר, ולמרות הדמיון הרב חשוב להבחין בינה לבין הדילמה שהעלית אתה.

בהקשר הסביבתי, כל ילד נוסף מאיץ את הרס כדור הארץ בשיעור גבוה בהרבה מכפי שהוריו והוא יוכלו לאזן באמצעות הימנעות מקשי פלסטיק וחיבוק עצים. לכן, ההחלטה של ההורים עלולה לגרום סבל לא רק לילד, אלא לבני אדם ולבעלי חיים רבים. ומכיוון שתושבי מדינות עניות בפריפריה הגלובלית אחראים הרבה פחות לאקלים המתחרפן אבל נפגעים ממנו הרבה יותר, מדובר בגרימת נזק באופן בלתי שוויוני לאנשים שסאת ייסוריהם גדושה ממילא. לעומת זאת, השאלה אם ללדת ילד שעלול לסבול מדיכאון נוגעת בעיקר למאזן הסבל והעונג שלו עצמו. זה הבדל של שמים וארץ, משום שדילמות מוסריות מתמקדות בראש ובראשונה במידת הסבל שפעולות מסוימות עלולות לגרום לאחרים.

השאלה, אם כן, היא אם יש סבירות גבוהה שאדם שסובל מדיכאון תורשתי יגרום נזק משמעותי לילדים שיביא לעולם, ומוטב שיימנע מהעברת הגנים המדוכדכים שלו. הגורמים לדיכאון קליני אינם מובנים במלואם, אבל כפי שציינת ההנחה היא שלגנטיקה יש השפעה על כך. אדם שהורה או אח שלו לקה בדיכאון קליני הוא כנראה בעל סיכוי גבוה פי שניים עד שלושה מהממוצע לפתח דיכאון קליני (כלומר, סיכוי של 30%-20% במקום 10%). עם זאת, דיכאון אינו מחלה שנגרמת בגלל גן פגום, כמו סיסטיק פיברוזיס או טיי-זקס, אלא הוא דומה יותר ללחץ דם גבוה ולסוכרת, שמושפעים מגורמים רבים ובהם מכלול תורשתי מסוים. צירופים של גנים שונים עלולים להגביר את הנטייה לפתח את המחלות הללו, בשילוב עם גורמים נוספים. ובניגוד למחלות גנטיות חשוכות מרפא, לדיכאון יש טיפולים יעילים יחסית, תרופתיים ואחרים, גם אם יש חולים שהם מועילים להם רק מעט או בכלל לא.

השיקולים האלה לא בהכרח ישכנעו אדם דיכאוני לעשות ילדים, אבל יש להם משקל כבד בשאלה אם זאת בחירה מוסרית. במאמר "מתי לידה אינה הוגנת כלפי הילד?", הפילוסופים בוני סטיינבוק ורון מקלאמרוק מגדירים עיקרון של אחריות הורית, לפיו "אין זה הוגן מצד הורים להעניק קיום לילדים בלי סיכויים סבירים כלשהם לחיים שאינם אומללים". זה קו מנחה כללי מאוד, שאמנם פותח פתח לשיפוט מוסרי אך אינו קובע מתי הסבל נחשב רב מדי. סטיינבוק ומקלאמרוק אינם מנסים להגדיר זאת בשביל אחרים, אלא להזכיר להם לבחון זאת בעצמם. לדבריהם, "הרעיון הבסיסי הוא שלפני שיוצאים למשימה רצינית כמו הורות, אנשים צריכים לחשוב על ההשלכות מבחינת צאצאיהם... עם זאת, רעיון האחריות ההורית רק אומר שזה פסול להביא ילדים לעולם כשיש סיבה טובה לחשוב שחייהם יהיו מזוויעים. אין פירושו שאנשים צריכים להימנע מהולדת ילדים אלא אם התנאים יהיו אידיאליים, ועוד פחות מכך שרק נסיבות קונבציונליות של גידול ילדים מותרות מבחינה מוסרית".

מנקודת מבט קיצונית, כמעט כל ילדה יכולה לטעון שההחלטה של הוריה להביאה לעולם היתה בלתי הוגנת כלפיה. החיים הם שילוב של שמחה וצער, סבל ועונג, והעולם הוא מקום מלא בכאב וגם ביופי, שלעתים אף כרוכים זה בזה ללא הפרד. המחשבה שאפשר לדרוש מאנשים מסוימים להימנע מהולדה כי ילדיהם עלולים לסבול גובלת בהיגיון המחריד של האאוגניקה, לפיו יש למנוע צאצאים מאנשים בעלי גנים "פגומים", למשל חולי נפש, להט"בים, עניים ובעלי לקויות קוגניטיביות.

המורכבות של סוגיית הדיכאון התורשתי מדגימה היטב את צרות האופקים ואת הדטרמיניזם שמאפיינים את הגישה הזאת, שמבחינתה חריגות היא סכנה ומצוקה היא תחושה שיש למנוע בכל מחיר. בעקבות התפתחות מודל הפגיעוּת הגנטית, שלפיו וריאנטים של כמה גנים עלולים להגביר את נטייתו של אדם לדיכאון, חרדה, התנהגות אנטי-חברתית ועוד, חוקרים החלו להבין שזאת לא רק בעיה, אלא גם ברכה. הרגישות הגנטית המוגברת עלולה להעצים מצוקה נפשית בתנאים קשים, אך בתנאים הנכונים יכולה דווקא לפתח יכולות ייחודיות.

במאמר מפורסם שכותרתו "רגישות ביולוגית להקשר", החוקרים ו' תומאס בויס וברוס אליס הגדירו שני סוגים של ילדים, על שם צמחים בעלי מאפיינים דומים: ילדי שן-ארי, שמסוגלים לשגשג בכל סביבה, וילדי סחלב, שינבלו בתנאים קשים אבל בעזרת טיפוח מתאים יכולים לפרוח בצבעים נהדרים (בויס סבר כי הוא שן-ארי ואחותו, שהתאבדה בגיל 53, היתה סחלב). במחקר נוסף, אליס גילה שתנאים של עוני או מתח אמנם גרמו נזקים רבים לילדים, אבל גם פיתחו את היכולות השכליות והנפשיות שלהם בדרכים שונות לעומת ילדים שגדלו בתנאים פריווילגיים יותר. אין זאת המלצה לגדל ילדים בעוני או בדיכאון, כי אם תזכורת לכך שילדים שנגזרו עליהם תנאים כאלה יכולים לצמוח מתוכם באופנים ייחודיים (תזכורת חשובה במיוחד לנוכח שכיחותה של הטענה המתנשאת והגזענית שאנשים עניים אמורים ללדת פחות ילדים).

הטענה כי יש קשר מסוים בין דיכאון ליצירתיות, או שקושי וטראומה מסוגלים לחזק את השכל ואת הנפש, מוכרת כל כך שהיא כמעט בגדר קומון סנס. החידוש של בויס ואליס הוא לא רק בכך שהוכיחו אותה באמצעות תצפיות מדעיות, אלא גם בהבנה שהמורכבות הזאת תורמת לשגשוג החברה כולה. הסופר והעיתונאי דיוויד דובס, שמרבה לעסוק במדעי המוח ובדיכאון, כתב על תיאוריית הסחלבים: "זאת דרך חדשה לגמרי לחשוב על גנטיקה ועל התנהגות אנושית. סיכון הופך לאפשרות; פגיעוּת הופכת לגמישות ולתגובתיות. זה אחד מאותם רעיונות פשוטים בעלי השלכות רחבות ומתפשטות... לפי הגישה הזאת, השילוב בין ילדי שן-ארי לילדי סחלב מגדיל את סיכויי ההצלחה של משפחה (ושל מין) לאורך זמן ובכל סביבה".

אף הורה לא רוצה שילדיו יסבלו, וההחלטה לא להביא ילדים לעולם בגלל החשש מדיכאון תורשתי היא בחירה לגיטימית ומובנת. בכלל, כדאי שאנשים יתלבטו מעט יותר לפני שהם מחליטים ליצור בני אדם נוספים בצלמם. אך לאור העובדה שההעברה התורשתית של דיכאון מורכבת ובלתי ודאית; סביבה אוהבת וקשובה מצמצמת את הסיכוי לחלות; המחלה ניתנת במקרים רבים לטיפול; והאנשים שלוקים בה יכולים בתנאים הנכונים לפתח יתרונות וכישרונות ייחודיים – אי אפשר לראות בהחלטה כזאת מעשה בלתי מוסרי. דווקא השאיפה ללדת רק ילדים מושלמים לעולם נטול דאגות נראית לי מסוכנת וקודרת בהרבה.

בראיון מעורר הדים לפני כמה שנים, הקומיקאית שרה סילברמן סיפרה מדוע החליטה לא ללדת: "אני אוהבת ילדים. אני אשמח לאמץ יום אחד, ויש הרבה אימוצים במשפחה שלי. אני יודעת שיש לי דיכאון ושזה במשפחה שלי. לכל משפחה יש עניינים משלה, אבל אני פשוט לא מרגישה חזקה מספיק לראות את זה אצל ילד". אם נדמה שההסבר הזה עונה על שאלתך בצורה ברורה וחותכת, סילברמן הקפידה להזכיר שהחיים עם דיכאון הם בכל זאת עניין מורכב: "אבל אני גם חושבת שאם ההורים שלי היו מודעים כמוני לנושא של תורשה, אולי הם לא היו עושים אותי. ואני כל כך שמחה שנולדתי. אני שמחה, אני אוהבת את החיים שלי".

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#