בני סיפר לי סוד על חברו שמדאיג אותי. לדווח או שהדיסקרטיות מנצחת? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

בני סיפר לי סוד על חברו שמדאיג אותי. לדווח או שהדיסקרטיות מנצחת?

חברו הטוב של ילדי בן התשע התמכר לטלפון הנייד. לאמו יש אפליקציית ניטור הורי, אך מסתבר שהוא מצא דרך לעקוף אותה. בני ביקש ממני לא לספר לאמו של החבר ואני מתלבטת כיצד לנהוג

תגובות
אילוסטרציה צפייה בסמארטפון
AndreyPopov / Getty Images/iStockphoto

יש לי ילד בן 9, נבון, סקרן ונהדר. יש לו חבר טוב בגילו, בעל מעלות טובות משלו. אמו של החבר מודאגת מהרגלי השימוש של בנה בטלפון הנייד, ולדעתי בצדק. בכל רגע פנוי הילד משחק בטלפון הנייד, ונראה מהצד שהוא פיתח התמכרות. אמא שלו מגבילה את זמן המסכים שלו על ידי אפליקציית ניטור הורים, שמאפשרת לה להפוך את הטלפון החכם לטלפון טיפש, וכך היא מרגיעה את המצפון שלה וחיה בתחושה שההתמכרות נמצאת תחת שליטה.

לאחרונה, הבן שלי סיפר לי שהחבר שלו מצא שיטה לעקוף את המגבלות שמטילים עליו. הוא גילה שבמצב הנעול, לחיצה ארוכה על האייקון של גוגל כרום פותחת את הדפדפן ואז הוא יכול לגלוש לאתרים של משחקים ולהמשיך להשחית שם את תאי המוח שלו. הבן שלי ביקש ממני לא להגיד את זה לאמא של החבר, ואמר שאם אספר לה הוא יידע שאני לא שומרת סודות ולא יספר לי יותר כלום. אני מתלבטת אם להביא את העניין לידיעתה. מצד אחד, מדובר בהתמכרות מדאיגה ובניסיון של אמא לדאוג לבריאותו המנטלית של בנה הקטין. מצד שני, אולי יש דרכים אחרות לוודא שהיא תבין ששיטות המשטור שלה לא אפקטיביות מבלי שאפגע באמון שהילד שלי נותן בי?

תודה,

ליבי

בקב"ה נודרת מלשינים דוקרת יקרה,

הלשנה היא תחום מסובך למדי מבחינה מוסרית, ומסובך עוד יותר במקרה של ילדים. בגילֵי גן ובית ספר יסודי, הלשנה היא צורה משמעותית ושכיחה של תקשורת, שמאפשרת לילדים לפתור בעיות בין-אישיות, לקבל הכרה בתחושת עוול ולאכוף נורמות חברתיות. חשוב לאפשר לילדים לספר למבוגרים סביבם על פגיעות בהם ובאחרים, אך מבלי לעודד אותם להלשין על כל עניין שולי במקום ללמוד להתמודד עם בעיות.

אלא שילדים מתקשים יותר בהבנת מורכבות מוסרית, ולא תמיד קל להסביר להם את ההבדל בין דיווח חיוני על פגיעה להלשנה מיותרת וקטנונית. ההבנה הזאת חשובה להתפתחות מוסרית, כדי שהם יגדלו להיות מבוגרים שמסוגלים להבחין בין חשיפה אמיצה של שחיתות והתעללות מצד בעלי כוח, לבין שטינקריות בריונית שנועדה לפגוע בחלשים ואינה מסכנת את המלשין (מהסוג שמזוהה למשל עם פעיל הימין והצנזור מטעם עצמו שי שמאי גליק, שגם הוא שלח פעם שאלה למדור זה).

החוקרים גורדון אינגרם וג'סי ברינג נמנים עם המעטים שבחנו לעומק את פעולת ההלשנה בקרב ילדים. במאמר מ-2010, שמבוסס על תצפיות ממושכות שערכו בגני ילדים בצפון אירלנד, הם הגדירו זאת "דיווח לצד שני על התנהגות בלתי נורמטיבית של צד שלישי, כאשר 'בלתי נורמטיבית' יכול להתייחס להתנהגות שנאסרה במפורש, או להתנהגות בלתי רצויה מבחינת מי שדיווח עליה, שהוא מאמין במובלע שתהיה בלתי רצויה גם מבחינת הנמען שלו". לדבריהם, "הלשנה אצל ילדים היא שלב ביניים של ויסות רגשי, שמחליף תוקפנות פיזית ישירה ומגיע לפני צורות מתוחכמות יותר של משא ומתן עם בני גילם שאינן מסתמכות על התערבות מבוגרים".

התצפיות של אינגרם וברינג העלו שילדים נוטים יותר לדווח על התנהגות שפגעה בהם ישירות, ופחות על פגיעות באחרים. עוד נושא נפוץ היה דיווח לדמות סמכותית על הפרת כללים, למשל כאשר אחד הילדים לקח יותר אוכל מאחרים, גם אם ההפרה לא פגעה במלשין משום שהיה די והותר אוכל בצלחתו (בדומה למקרה של הבן שלך והחבר שלו). במקרים כאלה, המלשינים פחות התעניינו בהסדרת הבעיה ויותר בהבהרת המותר והאסור ובאכיפת נורמות. אינגרם וברינג גילו שילדים דומיננטיים חברתית הלשינו יותר, ולכן שיערו כי מניע אפשרי להלשנה על הפרת כללים הוא צבירת הון חברתי באמצעות אכיפת נורמות. בגיל מעט מאוחר יותר, נערים עוברים לעשות את זה באמצעות רכילות מאחורי הגב.

אם כן, הלשנה למבוגרים נובעת לעתים קרובות לא מאלטרואיזם אלא ממניעים אגוצנטריים ואפילו קצת נבזיים. למשל, הצורך לקבל הכרה על היותך ילד טוב, במיוחד לעומת ילד אחר, או הרצון לקלקל למישהו שהצליח להפר את הכללים בלי להיתפס, כי למה שהוא ייהנה ואתה לא. ודווקא כאן, ולא בשאלת הפרת אמונו של בנך, טמונה המורכבות האמיתית שאיתה עלייך להתמודד. משום שחינוך מוסרי פירושו לא רק ללמד ילדים כיצד להתנהג בסיטואציה מסוימת, אלא גם – וביתר שאת – להעניק להם הבנה רחבה של עקרונות מוסריים וללמד אותם לשאוף לטוב ולהיאבק לצדק. זאת אומרת, בין השאר, להבהיר להם שנורמות מוסריות לא אמורות להיות כלי משטור למניעת ההנאה והגבלת החופש של אחרים, אם התנהגותם אינה פוגעת בזולת אלא סתם מעוררת אי-נוחות או קנאה. בעידן שבו הרשתות החברתיות משמשות לביוש על כל שטות וחריגה, חינוך כזה נעשה חיוני במיוחד.

מעין אגם. חושפת פרשת השחיתות של אברהם הירשזון
ניר קידר

כאשר ילדים מלשינים, חשוב קודם כל לבחון לאיזו משתי הקטגוריות הללו נופל האירוע המדוּוָח. האם מדובר בגרימת נזק ובסכנה אמיתית, או בהפרת כללים זניחה? האם הילד הלשין משום שהוא או מישהו אחר נפגע בצורה משמעותית, או שמא מתוך קנאה, תחרות ורצון להרוס לאחרים? בעיני, המקרה שתיארת משתייך לקטגוריה השנייה. בנך אמנם דרש במפגיע שלא תתערבי, אבל קשה לדמיין שהוא שיתף אותך באופן תמים לחלוטין ובלי להניח, לפחות בצורה בלתי מודעת, שתתערבי ותשימי סוף למסיבה שהוא לא הוזמן אליה.

"התמכרות למסכים" אינה סכנה משמעותית ומבוססת מספיק כדי להצדיק הלשנה כפולה (של בנך מולך, ושלך מול אמו של החבר) והפרת אמון כפולה (של בנך מול החבר, ושלך מול בנך). החבר מצא דרך זמנית לעקוף כלל שהטילה עליו אמו, וליהנות מפרי אסור באופן שלא מזיק לאחרים ופוגע בו בצורה מצומצמת יחסית – עניין שאין הצדקה להתערב בו. נוסף על כך, אם תעבירי את המסר לאמא השנייה, את תעזרי לבנך ליישם תוקפנות שעברה סובלימציה להלשנה ותלמדי אותו שמשתלם לנצל נורמות מוסריות ככלי למשטור ולהשתקה. מובן שאין צורך להפריז גם בסכנות של גיבוי ההלשנה והעברת הדיווח לאמו של החבר, אבל זה בהחלט לא החינוך הערכי המוצלח ביותר.

חשוב לעודד ילדים לספר להוריהם כל דבר שמטריד אותם ופוגע בהם. כאשר הם מלשינים על התנהגותם של ילדים אחרים, צריך קודם כל לברר בינך לבין עצמך אם מדובר בסכנה אמיתית שדורשת התערבות. אם כן, כדאי להתערב ולטפל בבעיה. אם לא, הצעד הראשון הוא להעניק לילד אמפתיה והבנה. המחקר של אינגרם וברינג גילה שילדים לרוב מלשינים לא מתוך רצון לגרום למישהו אחר להיענש, אלא כדי לקבל הכרה במצוקתם הרגשית. לאחר מכן, ובמיוחד אם הם גדולים מספיק, כדאי להסביר להם כיצד להבחין בין פגיעה משמעותית ובין ריב פעוט או ניסיון לסבך ילד אחר. ולסיום, אחרי שהגעתם יחד למסקנה שמדובר במשהו מעצבן אבל לא מסוכן, רצוי לדרבן אותם לפתור מקרים כאלה בעצמם ובאופן ישיר, ולחשוב איתם כיצד ניתן לעשות זאת.

נכון, זה הרבה יותר מסובך ותובעני מאשר לספר לאמא של החבר, לגרום לה להרגיש רע ולתת לה לשבור את הראש כיצד לטפל בבעיה; אבל כך נבטיח שכמה שיותר ילדים יגדלו להיות חושפי עוולות אמיצים כמו מעין אגם, ז'קלין סויסה, אסף גרטי, רפי רותם, קארן סילקווד וצ'לסי מאנינג, וכמה שפחות ילדים יגדלו להיות מלשנים כוחניים כמו שי שמאי גליק, שמנצלים נורמות חברתיות ככלי להשתקת החלשים מהם ויודעים שלא ישלמו על כך שום מחיר.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#