כמורה, נאסר עלי למחות בביה"ס על עמדות הרב פרץ. להתעלם מהמנהל? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

כמורה, נאסר עלי למחות בביה"ס על עמדות הרב פרץ. להתעלם מהמנהל?

שר החינוך חבר לעוצמה יהודית שדעותיה סותרות חלק ממטרות משרד החינוך וערכי המדינה. הותר לי לקיים על כך דיון בכיתה בלבד. נכון שאני מחויב חלקית לממלכתיות, אבל יש לי גם מצפון

תגובות
ההפגנה בתל אביב, היום
מוטי מילרוד

לאחרונה חבר שר החינוך שלנו, הרב רפי פרץ, למפלגת עוצמה יהודית. על המפלגה אין הרבה להרחיב, חבריה רואים עצמם כממשיכי דרכו של הרב מאיר כהנא, ותומכים בגלוי ולאורך זמן בעמדות הסותרות בבירור חלק ממטרות משרד החינוך (למשל "לחנך אדם להיות אוהב אדם...") ומערכיה של מדינת ישראל ("...ללא הבדל דת, גזע ומין..."). כמורה במערכת החינוך הציבורית, ולאור "מחאת הדגל השחור", פניתי בצר לי למנהל בית הספר, שאסר עלי מפורשות להביע מחאה כזו מחשש להשפעה פוליטית לא ראויה על התלמידים. הובהר לי שניתן לקיים על כך דיון בכיתה, אבל נאסר עלי להביע מחאה פומבית.

כיוון שהלגיטימיות של מפלגת עוצמה יהודית הוכרעה בבית המשפט, האם עדיין נכון מבחינתי להשאיר את זכות ההחלטה בידי? אני נציג של מערכת ממלכתית שמונהגת על ידי נבחרי ציבור. בכך אני לוקח על עצמי התחייבות מסוימת לעמדה ממלכתית. לאור החשש האמיתי להשפעה לא סבירה על תלמידיי מחד, והחשש שיתפשו מהלך כזה כמהלך לגיטימי מאידך, האם תפקידי להתעלם מהנחיית המנהל, שהוא שליחם של נבחרי הציבור, ולפעול לפי צו מצפוני?

תודה,

מורה נבוך

סורר ומורה יקר,

השאלה שלך נשלחה כמה ימים לפני הראיון מעורר ההדים של השר פרץ ל"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, ובו טען כי "יש לזרים את המנטליות המסוימת שלהם ומקומם בארצם" גם אם שם נשקפת סכנה לחייהם; ייחל לסיפוח כל השטחים הכבושים בלי מתן זכות הצבעה לפלסטינים החיים בהם; והבהיר שבעיניו להט"בים הם אנשים שלא "גדלו בצורה טבעית ובריאה".

פרץ בדרכו לישיבת ממשלה, אשתקד. חוק ומוסר אינם בהכרח תחומים חופפים
מארק ישראל סלם
איתמר בן גביר. לא נפסל
אמיל סלמן

בהקשר של שאלתך, רלוונטיים במיוחד דבריו של פרץ על איתמר בן גביר, שאליו הצטרף במערכת הבחירות הנוכחית. לדבריו, בן גביר "כבר לא כהניסט במובן הפשוט של המלה", אלא "אדם שמתייחס בכבוד רב לחיילי צה"ל, למדינת ישראל ולמיעוטים". כשהמראיינת שרי מקובר-בליקוב הגיבה בפליאה: "בן גביר וחברי מפלגתו מתייחסים בכבוד למיעוט הערבי?", השיב פרץ ללא היסוס: "ההתייחסות היא לערבי חף מפשע. בן גביר בכלל לא מדבר על האפשרות לפגוע בו חס ושלום". מה שנקרא, תודה לאל על חסדים קטנים. אבל גם לגבי זה צריך להקשות מיהו בדיוק "ערבי חף מפשע" לפי בן גביר. בשנה האחרונה (קרי: לא בעבר הרחוק, כשעדיין היה "כהניסט במובן הפשוט" לשיטתו של פרץ) הצהיר בן גביר שוב ושוב כי "כהנא צדק" וכי צריך לגרש מישראל את כל מי שבעיניו לא נאמן למדינה, כולל חברי כנסת של הרשימה המשותפת וסתם אזרחים. סליחה, לא ממש אזרחים - ערבים.

כפי שכתבת, לקראת הבחירות הקודמות פסל בית המשפט העליון את בנצי גופשטיין וברוך מרזל מהתמודדות לכנסת, אך קבע כי "עוצמה לישראל" כרשימה רשאית להתמודד. בן גביר לא נפסל, אך השופטים ציינו כי התבטאויותיו קשות ומטרידות, ו"מתקרבות קרבה מסוכנת לקו האסור שהחוצה אותו מנוע מלהתמודד בבחירות לכנסת".

כבר הבהרתי בעבר שהחוק והמוסר אינם בהכרח תחומים חופפים. רבות מהעוולות המחרידות בהיסטוריה נעשו בחסות חוקי המדינה שביצעה אותן. אין צורך להרחיק ליבשות רחוקות ולתקופות אפלות - גם הכיבוש מגובה על ידי החוק הישראלי, ואותו בית משפט שפסל את גופשטיין ומרזל אישר והנציח את מפעל ההתנחלויות, תוך הפרה רבתי של כללי המוסר (וגם של המשפט הבינלאומי). העובדה שבית המשפט אישר ל"עוצמה יהודית" להתמודד בבחירות אינה מעידה על מוסריותה של תפישת העולם הכהניסטית והגזענית, שחבריה מקדמים בריש גלי, והיא אינה מבטלת את הצורך בהתנגדות ציבורית לעמדותיהם הנתעבות.

אנטוניו גראמשי
ויקיפדיה

בדבריך מופיעות שתי הבחנות שגויות, שחשוב לפרק. הראשונה היא בין הפוליטי לממלכתי. התייחסת להשפעה הפוליטית שעשויה להיות למחאה שלך על תלמידיך והנגדת בינה ובין "העמדה הממלכתית" של מערכת החינוך, כאילו היתה האחרונה אמת אובייקטיבית וטהורה. למעשה, השיח הממלכתי הוא פשוט האידאולוגיה של בעלי הכוח בחברה ולכן צבעו שקוף. הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי עמד על כך שההגמוניה מצליחה לשלוט לא באמצעות אלימות גלויה, אלא דרך שליטה סמויה בחינוך ובתרבות, שדרכם היא מנחילה את הנורמות שלה לכלל האוכלוסיה. בצורה זו הנורמות לא נתפשות כעמדה פוליטית, אלא כאמת טבעית ומובנת מאליה. כאשר אתה מביע את דעתך, אתה משפיע על תלמידיך הרבה פחות מאשר מערכת שלמה שלוחצת וכותשת את מוחותיהם הקטנטנים במשך שנים ומתיימרת להיות נייטרלית. וכאשר אתה בוחר לשתוק ולא להתנגד, אתה מעניק לתלמידיך מסר לא פחות מהדהד.

הבחנה שגויה נוספת שעומדת ביסוד דבריך היא בין חינוך פוליטי לחינוך מוסרי. בספרה החדש והמומלץ "על דלות המוסר", הפילוסופית ענת מטר יוצאת נגד התפישה הרווחת, שלפיה הפוליטיקה שואבת את הצדקתה מן המוסר ותורת המוסר מייצגת עמדה נייטרלית ואוניברסלית. במקום זאת, היא טוענת שצריך להכפיף את השיח המוסרי לשיח הפוליטי וכך לצקת לתוך המוסר הדל תוכן קונקרטי, כזה שמבוסס על עובדות אמפיריות, חוויות אישיות, אקטיביזם חברתי, נרטיבים היסטוריים, וכן – גם מודלים חינוכיים. "עיצוב המוסריות בגיל הרך כרוך בהבניית זהותה של הקהילה כולה סביב ערכים מוסכמים. ההדגשה של 'מידות טובות' מסוימות ועמעום אחרות, ההצגה של דוגמאות לחיקוי וסיפורים מכונני-אתיקה – כל אלה מהותיים לחיי הקהילה ולחינוך ילדיה", כותבת מטר. "לכאורה, ברור שהחינוך המעצב אדם מוסרי אינו עושה שימוש בשיח הפוליטי... אני מקוה שכבר ברור לנו שמדובר בפיקציה נוחה ואינטרסנטית".

לדבריה, "החינוך המוסרי מדחיק את ממדיו הפוליטיים לצורך מחיקת העובדה שהוא בסך הכל מהדהד את האידיאולוגיה השלטת. המנגנון הזה נחשף והפוליטיקה העומדת ביסודו מוחצנת ברגעים שבהם אנחנו פונים לשיח המוסרי כדי לחשוף סתירה בתוך ערכי הקהילה שגדלנו בתוכה ולכפור בתביעותיה". למשל, כאשר מורה מעוניין למחות נגד שר חינוך ממלכתי שמקדם גזענות, סקסיזם והומופוביה.

ענת מטר
ג'ון היימן

ההתנגשות בין הפרקטיקה לתיאוריה, כלומר בין התנהגותו של שר החינוך ופסיקות בית המשפט העליון ובין ערכי השוויון ודמוקרטיה שבהם מתהדרות מערכות החינוך והמשפט, חושפת את הערכים הפוליטיים הסמויים שעליהם נשענת הממלכתיות הישראלית. מי שרוצה לחנך את הדור הבא ברוח הערכים הנחמדים שהזכרת במכתבך, חייב לצקת תוכן פוליטי קונקרטי לתוך החינוך הערכי שמציעה המערכת ולחשוף את כזבי הנייטרליות שלה. לכן, מבחינה מוסרית לא רק שאין בעיה עם הבעת מחאה גלויה לנוכח העוולות שהמערכת מקדמת במובלע, אלא אף יש חובה לעשות כן.

יחד עם זאת, ישנן דרכים רבות להתנגד, והפגנה או תליית דגל שחור בבית הספר אינה בהכרח היעילה ביניהן. כפי שהוכיחו הפגנות הענק ששטפו את רחובות ישראל והעולם בעשור האחרון, מחאה סוחפת שאין מאחוריה תנועה פוליטית רחבה ועבודת שטח ארוכת-טווח לרוב אינה מובילה לשינוי חברתי. דווקא כמורה, יש לך אפשרות להשפיע על תודעתם של תלמידיך לאורך זמן. המנהל אמנם אסר עליך להשתתף במחאה הפומבית, ומבחינה מוסרית אין שום בעיה שתסרב לציית לו, אבל במקביל הוא גם הציע לך שיטה אפקטיבית בהרבה: ניהול דיונים בכיתה, כלומר עבודה חינוכית ודיאלוג מתמשך. אם תבחר לשתוק לנוכח עוולות, תעביר לתלמידיך מסר פוליטי ומוסרי ברור. מנגד, אם לא תחשוש להביע את דעתך ולחשוף את התלמידים לתכנים שמערערים על האידיאולוגיה השלטת ויוצאים נגד העוולות שהיא מייצרת, יש סיכוי שתצליח לייצר שינוי משמעותי הרבה יותר מאשר בהנפת דגל נקודתית.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#