אחי ואחותי מדחיקים טראומה משפחתית. שאמשיך לנסות לדובב? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

אחי ואחותי מדחיקים טראומה משפחתית. שאמשיך לנסות לדובב?

את האירועים מהילדות המוקדמת אני זוכרת די טוב. לעומת זאת, אחי ואחותי הגדולים טוענים שאינם זוכרים דבר. להמשיך לדובב אותם, או לכבד את הצורך שלהם לשכוח?

תגובות
אילוסטרציה משפחה
Bestgreenscreen / iStockphoto via Getty Images

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות - אומללות כל אחת בדרכה", כתב טולסטוי. פגשתי כמה משפחות שונות באושרן שערערו על הרישא, אך הסיפא תמיד נשמע לי נכון להחריד. באומללות המשפחתית שלי מעורבות שפע של הפרעות נפש הארד קור כמו סכיזופרניה, עוני, משבר הגירה, מנטליות סובייטית, וכן, גם קצת גילוי עריות.

את האירועים מהילדות המוקדמת שלי אני זוכרת די טוב, והבלבול הרב בנוגע למשמעות שלהם עדיין מלווה אותי. לעומת זאת, אחי ואחותי הגדולים טוענים שאינם זוכרים דבר. הם טוענים שההדחקה היא ברכה ושאפסיק לנסות לדבר על הכל. אבל אני כבר שנים בטיפול, ולדבר זה כל מה שאני יודעת לעשות. אני לא מכירה שיטות אחרות להתמודד עם המצוקה שאני חווה מול ההורים שלנו ועם הטירוף שלתוכו גדלנו. ההסתרה שאיפיינה את הילדות שלי לימדה אותי שרק רע יוצא מזה. אבל אם הם מציגים מנגנון הגנה כל-כך גדול אולי לא הוגן מצדי להמשיך לדובב אותם? אני מנסה לעזור לי וגם להם, האם אני טועה? אשמח לעצה,

אנה (לא) קארנינה

אנה (לא) קארנינה יקרה,

בריאות הנפש אינה תחום העיסוק של המדור הזה ולא תחום המומחיות שלי. זה כמובן דיסקליימר, אבל גם תזכורת חשובה לכך שבמקרים של מועקה נפשית כדאי לפנות לגורם מקצועי ולהיעזר בבני משפחה ובחברים, במקום להסתמך על מדור מפוקפק בעיתון. עם זאת, לשאלה שלך יש היבט פסיכולוגי ולא רק מוסרי, ואשתדל להתייחס לשניהם.

התעללות והזנחה בשנות הילדות מותירות פצעים עמוקים במיוחד. הפסיכיאטרית ג'ודית לואיס הרמן, אחת החוקרות הבולטות בתחום הטראומה, טבעה בהקשר הזה את המונח "פוסט-טראומה מורכבת". בספרה פורץ הדרך "טראומה והחלמה", שפורסם ב-1992, עמדה הרמן על ההבדל בין אנשים שחוו טראומה חד-פעמית, למשל אונס או פיגוע, לבין מי שחוו טראומה מתמשכת והיו תחת שליטתו המוחלטת של התוקף. עם קבוצה זו נמנים ניצולי מחנות ריכוז, שבויי מלחמה, נפגעי כתות, נשים מוכות וילדים להורים מתעללים.

ג'ודית לואיס הרמן
אוניברסיטת הרווארד

לדברי הרמן, "אם קורבן של טראומה חד-פעמית חריפה עשויה להרגיש שהיא 'לא עצמה' מאז האירוע, קורבן של טראומה כרונית עלולה להרגיש שעצמיותה השתנתה באופן בלתי הפיך, או לאבד את התחושה שיש לה עצמי". ההשלכות חמורות במיוחד אצל ילדים שעברו התעללות, משום שאישיותם ויכולותיהם הנפשיות עדיין לא הבשילו לגמרי. במקרים כאלה, הטראומה איננה אירוע חריג שסותר את תפישת המציאות שלהם, אלא שגרת חיים שמעצבת את זהותם.

כדי לשמר את תחושת האמון בהוריהם, ילדים שחווים התעללות משקיעים מאמץ ניכר בייצור תמונת מציאות שמנקה את ההורים מאחריות. לדברי הרמן, "כדי להשיג את המטרה הזו, הילדה פונה למגוון רחב של הגנות פסיכולוגיות. באמצעותן, ההתעללות ממודרת מהמודעות ומהזיכרון, וכך לא באמת קרתה, או שהיא ממוזערת, מוסברת ומוצדקת, וכך מה שקרה לא באמת היה התעללות. מכיוון שהיא אינה מסוגלת לברוח או לשנות את המציאות הבלתי נסבלת בפועל, הילדה משנה אותה במחשבותיה".

הצורך הנואש במציאות רכה יותר יכול להסביר מדוע אחיך ואחותך אינם זוכרים את ילדותם. אבל גם אם זה המצב, הניסיון להכריח אותם להיזכר לא רק שאינו מועיל, הוא אף עלול להזיק. ראשית, צריך לזכור שהדחקה היא מנגנון הגנה של הנפש. במקרים רבים המודחק בא לידי ביטוי בבעיות נפשיות ובקשיים תפקודיים, אבל אם אחייך אינם סובלים מתסמינים שהם מעוניינים לטפל בהם, אין סיבה לאלץ אותם להתעמת עם העבר. שנית, מלאכת ההיזכרות אמורה להתבצע במסגרת קשר טיפולי בטוח ותומך ואחרי למידה של מיומנויות ויסות רגשי. כך, התהליך יהיה מרפא ולא הרסני.

אבל הסיבה החשובה ביותר להימנע מדיבוב כפוי היא שמירה על האוטונומיה של הנפגעים. התעללות, במיוחד התעללות ממושכת תחת שלטונו הרודני של התוקף, גוזלת מהקורבנות את תחושת הכוח והשליטה. לכן, לפי הרמן, "העיקרון הראשון של ההחלמה הוא העצמת הנפגעת. היא מוכרחה להיות הכותבת והמתווכת של החלמתה שלה. אחרים יכולים להציע ייעוץ, תמיכה, סיוע, חיבה וטיפול, אך לא ריפוי. במקרים רבים, ניסיונות נאצלים וחדורי כוונות טובות לסייע לשורדת כושלים משום שעיקרון היסוד של ההעצמה אינו נשמר. אף התערבות שנוטלת את הכוח מן השורדת לא תוכל לעודד את החלמתה, ואחת היא באיזו מידה נדמה שהיא לטובתה המיידית".

דיוקן עמנואל קאנט
UniversalImagesGroup / UIG via G

בנקודה זו מתלכד ההיבט הפסיכולוגי עם ההיבט המוסרי, משום שאחד הרעיונות המרכזיים בפילוסופיה של המוסר הוא האוטונומיה של הסובייקט. זהו מושג יסוד כבר באתיקה של עמנואל קאנט, למשל. קאנט טען שהאוטונומיה של האדם נובעת מיכולתו להשתמש בתבונתו כדי לקבוע לעצמו כללים מנחים, במקום לציית באופן עיוור לקביעותיהם של אחרים או לצו אלוהי כלשהו. לשיטתו, פעולות שאינן נובעות ממעמדו של המבצע כיצור רציונלי וחופשי הן בלתי מוסריות.

קאנט מזוהה עם האסכולה הדאונטולוגית, שגורסת כי למעשים יש ערך מוסרי מסוים בלי קשר לתוצאותיהם. אבל גם בקרב הוגים מהאסכולה התועלתנית, האוטונומיה של הפרט ניצבת בלב החיים המוסריים. הוגים תועלתניים אמנם גורסים שמעשה מוסרי הוא כזה שמצמצם את הסבל ומגביר את האושר בעולם, אבל בעיניהם החופש של אדם להחליט בענייניו מהווה חלק בלתי נפרד מהאושר שלו. ג'ון סטיוארט מיל, מאבות התועלתנות, טען בספרו "על החירות" כי יש להניח לכל אדם לעשות כרצונו, כל עוד הוא אינו פוגע באחרים. לדבריו, "אין לך חופש הראוי לשמו אלא רק זה בלבד, המרשה לנו לבקש את טובתנו אנו לפי דרכנו אנו, כל זמן שאיננו מנסים למנוע מאחרים את טובתם הם או להפריע בעד התאמצותם להשיגה. כל אחד ואחד הוא השומר הנכון לבריאותו הגופנית, השכלית והרוחנית" (תרגום: אריה סימון).

אם כן, גם מבחינה טיפולית וגם מבחינה מוסרית אין לאלץ אדם שעבר טראומה ממושכת לחטט באירועי העבר הכאובים בניגוד לרצונו. יש הבדל בין העלאת האפשרות, במיוחד אם הוא סובל מתסמינים של פוסט-טראומה, לבין מאמצי דיבוב חוזרים ונשנים, שפוגעים בתחושת השליטה והאוטונומיה שלו.

אין לי ספק שאת רוצה לעזור לאחייך, אבל נדמה שההתעקשות שלך נובעת גם מהצורך לקבל מהם אישוש לחוויות הילדות שלך. במיוחד לאור העובדה שפוסט-טראומה, מעצם מהותה, מאופיינת במאבק בין זיכרון לשכחה ובמאמץ סיזיפי לדלות קרעי זיכרונות מתוך החולות הטובעניים של ההדחקה. אלא שגם האחים שלך נפגעו, וזכותם לנהל את המאבק שלהם בדרכם. כשם שלא היית רוצה שהם יכריחו אותך לשתוק ולשכוח, כך אל לך לכפות עליהם לדבר ולזכור.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#