חברינו מזדקנים ונהיים בלתי נסבלים. מותר לנתק את הקשר? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

חברינו מזדקנים ונהיים בלתי נסבלים. מותר לנתק את הקשר?

בגילנו המתקדם, רבים מידרדרים מנטלית ומפתחים התנהגויות שקשה לשאת. זו כבר לא חברות, זו עבודה סוציאלית. מצד שני, אלה אנשים שבילינו איתם אלפי שעות נעימות וחשוב מכך - הם חברים

תגובות
אילוסטרציה זיקנה
h2o_color / iStockphoto via Getty Images

בגילנו המתקדם יחסית, חברים רבים מידרדרים מבחינה מנטלית ומתחילים להכביד. אני לא מדבר על בעיות בריאות, אלא על התנהגויות שכבר קשה לשאת. מדובר בחברים ותיקים ואהובים שבילינו איתם מאות ואולי אלפי שעות נעימות. והנה זה מתחיל להיות אחרת, ואנחנו אובדי עצות.

יש כאלה שמשתלטים על השיח ולא סותמים את הפה, ובכל פעם שמישהו במקרה משחיל מלה הם מתעלמים וממשיכים לטחון עד זרא. יש המטלפנים בשעות משונות, חוזרים ומספרים את אותם דברים ומכבירים פרטים. יש כאלה ששותקים שתיקה קדורנית והופכים אותך לספק בידור שצריך להחזיק על כתפיו פגישה שלמה, יש שנהפכו לתוקפניים, יש שאימצו דעות משונות ומתעקשים להדגים ולשכנע (החל בטבעונות וכלה בתמיכה בעמדות ימין סהרוריות). אחרים התאלמנו או חלילה שכלו ילדים, ועקב זאת השתנו מאוד. ביותר מדי מקרים אנו מרגישים לא כחברים אלא כעובדים סוציאליים.

אני רוצה להדגיש כי אנחנו מוכנים לעזור, לתמוך, לעצום עין וכו'. בכל זאת מדובר באנשים שחשובים לנו. אבל לפעמים זה עולה גם על יכולת ההכלה שלנו, שאף היא מטבע הדברים מצטמצמת. לפגוש אותם לבד זה קשה, להפגיש אותם עם אחרים יכול להיות מביש, לזנוח אותם לא בא בחשבון. איך ראוי לפעול?

בתודה על תשובתך,

קורא נאמן

אל תשליכני יקר,

רעיון החברוּת ידע עליות ומורדות בתולדות הפילוסופיה של המוסר. אפלטון עסק במשמעותה ובחשיבותה בדיאלוג "ליסיס", ואילו אריסטו ייחס לחברות מקום כה מרכזי בחיים המוסריים, שהוא הקדיש לה שניים מתוך עשרת ספרי "האתיקה הניקומאכית". בעיניו, החברות לא רק חיונית לרווחה האנושית אלא היא בגדר אידאל מוסרי בפני עצמה. זאת, משום שהיא מאפשרת לאדם לבטא את מידותיו הטובות במלואן ולהעמיק את התבוננותו בעולם.

סרן קירקגור
ויקיפדיה

עם עליית הנצרות השתנה היחס למוסד החברות. במקום אהבה חברית לקומץ יחידי סגולה, האידאל האתי שקידמו הוגים נוצריים היה אגאפֶּה, אהבה ללא תנאי לאלוהים ולכלל בני האדם. הם ראו בחברות ביטוי של נטיות לב טבעיות, שאינו תלוי בכוח הרצון, ולכן אין לו שום משמעות מוסרית לטוב ולרע. חלקם אף ייחסו לה מאפיינים שליליים מסוימים. סרן קירקגור, הפילוסוף הדני העגמומי, טען בספרו "עבודות אהבה" כי חברות היא "למעשה צורה אחרת של אהבה עצמית". לדבריו, בחברות אנחנו אוהבים את "האני האחר", ואילו באגאפה - את "האתה האחר".

היחס החשדני של הנצרות כלפי החברות השפיע גם על פילוסופים מערביים חילוניים. הם אמנם החליפו את הציות לרצון האל בציות לכללים רציונליים ואוניברסליים, אך גם באתיקה כזאת אין הרבה עניין באהבה הבררנית שעליה מבוססת חברות. כך קרה שחלפו למעלה ממאה שנות התעלמות, עד שב-1970 פירסמה הפילוסופית הבריטית אליזבת טלפר (Telfer) את המאמר "חברוּת". למרות שמו הצנוע והיקפו המצומצם, הוא הצליח לחולל מהפכה זוטא ולהחיות את העיסוק בהיבטים המוסריים של החברות.

טלפר מציינת כי אחד התנאים ההכרחיים להגדרת קשר כחברות הוא "תשוקות החברות". העיקרית בהן היא חיבה, שאותה היא מגדירה כ"תשוקה לרווחה ולאושר של אחר ספציפי". בניגוד לאפלטון ולאריסטו, טלפר סבורה שחיבה חברית לא בהכרח תלויה בתכונותיו התרומיות של מושא החיבה. "הגיוני באותה מידה לספק הסבר היסטורי כמו 'אני מכיר אותו זמן רב'", היא כותבת. "במובן הזה חיבה אינה רציונלית, ומשום כך עשויה לשרוד שינויים ניכרים באופיו של מושאה. לעתים קרובות אנו ממשיכים לחוש חיבה כלפי מישהו גם כאשר הוא כבר אינו מוצא חן בעינינו או שאיננו מעריכים אותו". היא מיטיבה לתאר את תחושותיך המורכבות כלפי חבריך הוותיקים והמעיקים.

טלפר אינה קובעת מתי יש לנטוש חבר שנהפך לנטל. אבל היא כן מציינת שתשוקה חברית נוספת היא תשוקתם של חברים לבלות יחד: "נוכחותה של תשוקה זו מבחינה בין ידידות לבין מקרים שבהם אדם שוהה במחיצת אחר מתוך בדידות, רחמים או תחושת חובה". מדבריך עולה כי בחלק מהמקרים, הרצון שלך להיפגש עם החברים האלה אכן התחלף בתחושת רחמים או חובה. יותר עובד סוציאלי מאשר חבר, במילותיך. זאת כבר לא חברות בהגדרתה התיאורטית. אבל ההקשר המוסרי מורכב יותר: גם רחמים וחובה הם מניעים לפעולה מוסרית, ויש לנו מחויבויות מסוימות גם כלפי מי שאינם חברינו.

רוב האתיקנים סבורים שיש לנו חובות כלליות כלפי כל אדם ולצדן חובות מיוחדות שנובעות מתוך קשר. למשל, אנחנו מחויבים לדאוג לבריאות ילדינו ולהעניק תמיכה רגשית לידידינו. השוני בין החובות ברור אינטואיטיבית, אבל היות שהפילוסופיה של המוסר מתיימרת להיות אוניברסלית ורציונלית, הוגים שונים התפתלו במאמץ להצדיקו.

טלפר מגינה על החובות המיוחדות הללו מפרספקטיבה תועלתנית. לדבריה, דרישות מסוג זה אינן מבוססות על צדק וחלוקה שוויונית אלא על תרומתן לטוב הכללי. למשל, להורים יש אחריות מיוחדת ביחס לילדיהם – ולא למדינה או לזרים אקראיים – כי זה מועיל יותר לכלל. את אותה טענה היא מחילה על חברים: "נגרם יותר אושר בסך הכל כאשר כל אדם הופך את רווחתם של קומץ אחרים לדאגתו המיוחדת, משתי סיבות: הוא יהיה יעיל יותר אם ימקד את האנרגיות שלו, ויידע בצורה מדויקת יותר מהם הצרכים של קבוצה מצומצמת".

קשישים
בלומברג

בהתאם לכך, התשובה לשאלתך מורכבת במיוחד לאור גילכם המתקדם ושנות החברות הרבות שצברתם. ראשית, עם הגיל המבוגר מגיעה לעתים קרובות בדידות קשה מנשוא. מחקרים מראים שבדידות כזאת מזיקה לבריאות כמו עישון 15 סיגריות ביום או אלכוהוליזם. נראה שזו מצוקה שממנה סובלים חלק מהחברים המעיקים שתיארת. שנית, קשר חברי שנמשך עשרות שנים נהפך ליצור כלאיים בין ידידות למשפחה. חברויות כאלה נוסכות בשני הצדדים ביטחון מיוחד, שמאפשר להם לחשוף גם את צדדיהם הבעייתיים, ואם צד אחד חותך הפרידה מכאיבה במיוחד.

כדאי אפוא לחלק את החברים הבלתי נסבלים לשתי קבוצות עיקריות: אלה שהחלו להתנהג בצורה תוקפנית או נבזית, ואלה שמכבידים עליך מתוך צער וקושי. לקבוצה השנייה כנראה משתייכים המטלפנים בשעות משונות, השותקים שתיקה קדורנית ואלה שאיבדו בן זוג או ילד. ההבחנה בין הצדדים אינה מוחלטת, אבל לא תתקשה לקבוע איזה מההיבטים משמעותי יותר אצל כל אחד.

גם בגיל מבוגר, לא מגיע לך להיענש בקשרים פוגעניים עם אנשים שמנצלים אותך ועיוורים לצרכיך. מנגד, כאשר מדובר באנשים ששרויים במצוקה עמוקה ואינם מזיקים לך, חלה עליך חובה לדאוג לרווחתם הנפשית. גם אם הקשר ביניכם כבר אינו חברות של ממש, אתה עדיין מצוי בעמדה ייחודית שמאפשרת לך לעזור להם (ולחלופין, לפגוע בהם בצורה קשה אם תנטוש). אולי אם תפסיק להשקיע זמן ואנרגיה במלהגים התוקפניים, יהיה לך קל יותר לעמוד בנטל של שבורי הלב הדיכאוניים. זה איזון עדין, שתצטרך ליישם בעצמך. מן הצד אי אפשר לספק יותר מאשר קו מנחה ולגיטימציה.

ככה זה בחברות, אחד המרכיבים המהותיים בה הוא מידה מושכלת של התעלמות מהפגמים של חברינו. כפי שקובע פתגם ידוע: "האהבה עיוורת; הידידות עוצמת את עיניה".

מעוניינים בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#