השותף שלי לדירה סקסיסט. לשקוע בנינוחות צבועה או להתעמת? - מחלק מוסר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

השותף שלי לדירה סקסיסט. לשקוע בנינוחות צבועה או להתעמת?

אינני חוששת מנזק כתוצאה מהרעה מכוונת של היחסים עם השותף בגלל הבעת התנגדות לעמדותיו. פשוט יש לי יחסי שכנות סבירים איתו ואולי שלוות הנפש שלי עדיפה על מפגני עקרונות

תגובות
אילוסטרציה ויכוח
צילום מסך

אני סטודנטית קשת-יום שמתגוררת בדירת שותפים שגילה שווה בערך לסכום גיל כל דייריה. שוק הדירות בתל אביב ידוע כאקווריום פיראנות, שמשחרות לטרוף את הסטודנט המדמם כלכלית. על כן, מציאת דירה היא משימה שאעדיף לא לחזור עליה בקרוב. אני מסתדרת עם שותפיי באופן סביר בהחלט, בעיקר מפאת מדיניות צמצום מגעים משני צדי הגבול. למרבה הצער, אחד מהם מתעקש לשוחח איתי על דעותיו הסקסיסטיות ומצפה לתמיכתי. לא מדובר בדעות "קלאסיות" על נשים ומטבחים, אלא בגרסה העכשווית של סקסיזם: "אני סבבה עם נשים אבל וואלה הגזימו הפעם", למשל ביחס לפנייה של האוניברסיטה לקהל מעורב בלשון נקבה. משם גולש הדבר להערות גורפות על הקצנת היתר של הפמיניזם בימינו.

אינני ששה לבזבז את זמני על חינוך הנוער לפמיניזם. מלבד זאת, אינני גורו שהשתחרר מכבלי המערכת הסקסיסטית או משה רבנו האוחז בלוחות הברית של הליברליזם. עם זאת, אני מרגישה שיש צביעות בהבעת התנגדות נקודתית בלבד לטיעוניו, מבלי לייצר עימות של ממש. ניסיונות לייצר דיון זהיר יותר נתקלו בהתנגדות רגשית ובתחושת בגידה (אני סבורה שהמיניות הגמישה שלי שכנעה אותו שאני "בצד שלו" במלחמת המינים). אין סיבה להניח שצפוי לי נזק ממשי מהרעת היחסים, כך שלא מדובר בביטחוני האישי, רק באובדן יחסי שכנות נינוחים. שאלתי היא, האם העדפת שלום בית ושלוות נפש על פני מפגן עקרונות היא צביעות בלתי נסלחת?

דיירת מתייסרת

מלחמת המלים יקרה,

השבוע שבתחילתו צוין יום האשה הבינלאומי הוא הזדמנות טובה להזכיר שמנקודת מבט פמיניסטית, תחום הפילוסופיה לוקה בחסר. אפילו ההוגים המבריקים ביותר התקשו להגביה עוף מעבר לתפישות החברתיות המקובלות בתקופתם, והקאנון הפילוסופי רצוף באמירות מביכות על נשים. אפלטון, למשל, טען בדיאלוג "טימאוס" שהאלים הפכו גברים פחדנים ובזויים לנשים. במלים אחרות, נשים הן יצורים נחותים שעצם קיומם הוא עונש על התנהגות גרועה. אריסטו, לעומתו, לא חש צורך להסתתר מאחורי מיתולוגיות מופרכות ואמר במפורש שנשים נחותות מגברים וכי תפקיד הגבר לשלוט ותפקיד האשה לציית. כתביהם הניחו את היסודות שעליהם התבססו הבאים אחריהם להצדקת הכפפתן של נשים כחלק מהסדר הטבעי והמוסרי.

אבל גם בשדה החרולים העגום הזה צמחו הוגות והוגים שכתבו באופן ביקורתי על יחסי כוחות חברתיים. אחת מהן היא הפילוסופית הפמיניסטית מרילין פריי. בספרה "הפוליטיקה של המציאות", שפורסם ב-1983, היא תיארה את הדילמה שלך כמלכוד טיפוסי למצבי דיכוי: "אחד ההיבטים האופייניים והבולטים של העולם, כפי שהוא נחווה על ידי קבוצות מדוכאות, הוא המלכוד הכפול – מצבים שבהם האפשרויות מצומצמות וכל אחת מהן חושפת אותך לעונש, לגינוי או לקיפוח. למשל, לעתים קרובות אנו נדרשים כאנשים מדוכאים לחייך ולעלוץ. אם נציית, נאותת על כניעותנו ועל קבלת מעמדנו. או אז, אין סיבה להתייחס אלינו. אנו משתתפים במחיקתנו. מנגד, כל תגובה מלבד מאור פנים מוגזם גורמת לנו להיתפש כמרשעות, בכיינים, כועסות או מסוכנים". אין זו סתם בעיה אפיסטמולוגית, פריי מציינת כי תיוגם אנשים ככועסים או מסוכנים עלול להוביל לפגיעה בפרנסתם ואף למעצר ולאלימות, כך שמדובר בבחירה בין סוגים שונים של מחיקה.

במציאות נבזית כזאת, יהיה זה שגוי – מוסרית ופוליטית – לצפות מאנשים תמיד לשתוק, באותה מידה שיהיה זה שגוי לדרוש מהם תמיד להגיב. המחיר כבד ממילא, ואין טעם להוסיף עליו אשמה אם את מעדיפה לחרוק שיניים ולא לצאת למאבק מתיש ומכאיב. זאת לא עצת ניו אייג' חלולה בסגנון "לבוא ממקום של הכלה", אלא אסטרטגיה פוליטית חיונית. מנגנוני דיכוי פועלים להחליש ולהביס אותך במאות צורות, קטנות וגדולות, גלויות ונסתרות. לפיכך, אחת הדרכים המשמעותיות ביותר להיאבק בהם היא פשוט לשרוד אותם.

הסופרת והתיאורטיקנית הפמיניסטית אודרי לורד התייחסה לחשיבות של טיפול עצמי במסגרת פעילות פוליטית בספרה "התפרצות של אור". חלק הארי של הספר מורכב מקטעי יומן שכתבה לורד מינואר 1984 עד דצמבר 1986, בעת שהתמודדה עם סרטן הכבד. כפי שהיא ציינה בחיוך מריר, "מגוחך להאמין שאשה שחורה, שחיה חיים מודעים באמריקה, יכולה להעלים לחלוטין את המתח מחייה מבלי להפוך לחירשת, אילמת ועיוורת". למרות זאת, היא למדה על בשרה כמה חשוב לאזן את המתח עם תקופות של מנוחה ושיקום.

אודרי לורד
K. Kendall / ויקיפדיה

לורד חותמת את הספר, שפורסם שנים ספורות לפני מותה, במסר חשוב למי שסבור שאסור לנוח מן המאבק אפילו לרגע: "נאלצתי לחזות, בחלומותיי ובבדיקות של מערכת החיסון שלי, בהשלכות ההרסניות של המאמץ למתוח את עצמי יתר על המידה. מתיחת יתר איננה מתיחה, וגיליתי כמה קשה לשים לב להבדל ביניהן. זה הכרחי לי כמו צמצום בצריכת הסוכר. חיוני. גופנית. נפשית. הדאגה לעצמי איננה התפנקות. זאת הישרדות, שהיא פעולת לוחמה פוליטית".

בקיצור, התשובה לשאלתך היא: אוחצ', תנוחי. כלומר, באמת תנוחי. טוב שאת משמיעה קול ברור נגד אמירות סקסיסטיות ואידיוטיות, אבל את לא יכולה להקדיש את עצמך למטרה בכל רגע ורגע. במיוחד במרחב הביתי, שם חשוב שתרגישי נינוחה ומוגנת. מוטב אפוא ללמוד להבחין בין מצבים שבהם את יכולה להרשות לעצמך להגיב, ובין מצבים שבהם עדיף להתעלם.

כללי אצבע להבחנה בין השניים הוצעו למשל על ידי הפסיכולוג קווין נדאל, שחוקר את ההשפעות של אמירות פוגעניות על להט"ב ומיעוטים אתניים (הוא עצמו הומו פיליפיני-אמריקאי וסבל בצעירותו מביריונות על רקע זהותו). את עצמך העלית שניים מהקווים המנחים שמתווה נדאל: האם תגובה עלולה לסכן את שלומך הגופני? וכיצד היא תשפיע על יחסייך עם אותו אדם? גם הכללים האחרים שמציע נדאל כמעט מובנים מאליהם: האם סביר שהאדם השני ייכנס למגננה שתוביל לעימות, האם תתחרטי על כך ששתקת, והאם שתיקתך תתפרש כתמיכה בהתנהגותו או בדבריו. התשובה לשאלות אינה בינארית אלא היא רצף, והיא תלויה בתחושות הסובייקטיביות שלך.

למרבה הצער, כפי שציינה פריי, במצבי דיכוי לכל בחירה יש השלכות שליליות. המחיר הנפשי של עימות ברור יותר, אבל גם לשתיקה יש מחיר אישי ולא רק פוליטי. מחקרים רבים מספור הראו שהשטף המצטבר של עלבונות, זלזול, בדיחות, דעות קדומות והערות, שאיתם מתמודדות קבוצות מוחלשות בחיי היום-יום, גורם נזק נפשי וגופני כבד. ההחלטה בכל סיטואציה נשענת על איזון בין המחירים השונים לבין נכונותך לשלם אותם. אפשר לקרוא לזה "אלגוריתם הדיכוי"; חברי קבוצות מיעוט רגילים להריץ אותו בראש.

במקום לשקוע באשמה על התנהלותך בתוך המלכוד המייאש הזה, כדאי להיעזר בחברות ובחברים שאיתם תוכלי להשחיר על השותף ולקבל תמיכה והבנה. כמו כן, אם את מעדיפה לשמור על שלום בית אבל הצורך לחנך בוער בך, תמיד תוכלי לתעל אותו לעבר מאות הגברים (וקומץ הנשים) האחרים שמשתפים אותך בדעותיהם הסקסיסטיות – באוניברסיטה, בעבודה, במקומות בילוי ובארוחות משפחתיות. ומעל הכל, חשוב שתזכרי שהאחריות לאמירות הסקסיסטיות של השותף היא שלו בלבד. אני מקווה שהשינוי החברתי ההדרגתי שכולנו עדים לו יביא לכך שבסופו של דבר הוא גם יהיה זה שייענש על הטמטום שלו, ולא את.

מעוניינים בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#